JUDENHASS – הפן הרוחני… מקאנט עד רוזנברג

קריאת פיכטה, ניטשה, קאנט, הגל, שופנהאואר, דרווין והיידגר "העניקה את חומרי הבניין לתוכניות לעתיד… פילוסופיה שהייתה ליסוד הגרניט של דרכי.

אדולף – מיינקאמפ

מניטשה, היטלר למד לשנוא דמוקרטיה שכן זו "מעודדת בינוניות… וכי אכזריות היא מכובדת – Grausamkeit ist ehrenhaft… וטרור הוא הכרחי… *

*באשר למובאות מניטשה… לשונו הסרקסטית היא לעיתים בבחינת אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא הניתנת לפירוש על פי השקפתו של המצטט. להרחבה בנושא פרידריך ניטשה, ראו הפרק פרדוקס ניטשה.

מהגל נטל אדולף את ההנחה לפיה למדינה יש כוח עליון על הפרט.

באשר לקאנט אדולף שב ומסביר כי היהדות איננה דת כי אם סדרה של אמונות תפלות… וכי המתת חסד – Die Euthanasie des Judentums… היא הפתרון היחיד ל- Judenfrage…

את פיכטה בנושא היהודי אדולף שב ומצטט "איני רואה שום דרך להעניק ליהודים זכויות אזרח".

באשר לשופנהאואר… "נשאתי את יצירותיו של שופנהאואר בכל ימי מלחמת העולם הראשונה. ממנו למדתי הרבה", כגון דבריו לפיהם כח הרצון גובר על הגיון… רק הכוח שולט, הכח הוא החוק הבסיסי.

הנה כי כן, אם הפילוסופים – החל בקאנט עבור בניטשה וכלה בהיידיגר, היו מי שסללו את דרכו של הפיהרר, מן הראוי יהיה לבחון את אותה הנחת יסוד המצוטטת לעיל.

הערת מבוא…

אם בשני פרקי היודנהאס הקודמים עסקנו בהיבט העממי דוגמת היהודי הנצחי, מכשפות שבת, מחזה ייסורים… ובפן היודנהאס בהיבטו הפרוטסטנטי מאסכולת מרטין לותר ואייזנמרגר, הגיעה העת לעידן הפילוסופי של אומת ה- Dichter und Denker, וה Denker בפרט.

דיון פילוסופי מתנהל ברובו ברמת המופשט, מכאן שאיננו תואם את עולמו הרוחני המוגבל של כלל הציבור. מדגם מייצג של נתון זה הוא עיקרון הצו הקטגורי – Kategorischer Imperativ – מאסכולת עמנואל קאנט. רובה של הפרשנות המקובלת בנושא נוטה להציג את הצוו כביטוי עליון לתורת המוסר. כך אדולף אייכמן במשפטו ששב וטען כי מעשיו בהשמדת יהודי אירופה היו הוצאה נאמנה אל הפועל של אותו "צו קטגורי".

כך המקרה של פרידריך ניטשה מי שזכה במעמד של הוגה הנציונל-סוציאליזם Der Denker des Nationalsozialismus זאת בזכות הצגת האדם העליון – Übermensch – בכתביו…

מכאן שהביטוי הנאמן בשאלת היודנהאס במקרה האליטה האינטלקטואלית של גרמאניה במהלך קרוב ל 200 שנה החל בקאנט – הגל, פיכטה… עבור בהגליאנים הצעירים – Junghegelianer – מאסכולת לודביג פוירבאך, ברונו באואר, קרל מרקס… וכלה בהיידיגר ורוזנברג בעידן הנאצי, יהיה בהצגת מובאות כלשונן שאינן דורשות פלפול פילוסופי.

מאחר ושורת ה- Denker, מוגשת על בסיס כרונולוגי, יש לפתוח בנושא מפיו של עמנואל קאנט " גדול הפילוסופים של "המוסר"… Moralischer Aspekt… מן האסכולה הגרמאנית. *

*אגב, באשר ל"עמנואל", הפסוק מישעיהו ז, יד: הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל…. תורגם בידי לותר: "gott mit uns " ביטוי שזכה בעידן הנאצי להיות סיסמת ס"ס.

עדות נחרצת לערכי ההומניזם הצרופים בנפש הגרמנית בכלל, ובעידן הנאצי בפרט, היה היחס לבעלי חיים. זאת, על פי ציטוט מקאנט בהרצאות על אתיקה Vorlesungen über Ethik…

"מי שמתאכזר לבעלי חיים יהיה אלים במגעיו עם בני אדם. אנו יכולים לשפוט את ליבו של אדם על פי יחסו לבעלי חיים"

מבוא קצר

הפילוסופיה של קאנט, פיכטה, הגל, היא שהייתה סלע גרניט של דרכי…

אדולף במיינקאמפף

קביעה נחרצת זו מתוך מיינקאמפף, די בה על מנת להציג את אומת der Dichter und Denker – המשוררים וההוגים, כמי שהניחו את התשתית הרוחנית לעידן הנאצי. ואכן, אבות היודנהאס הגרמני, החל בשלהי עידן הנאורות במחצית השנייה של המאה ה- 18 ועד תחילת המאה ה-20 היו פרופסורים, סופרים, קומפוזיטורים, פילוסופים… כך מאה שנים לפני היטלר, החל בשילוש הקדוש: קאנט – פיכטה – הגל, אותם מציג אדולף במובאה שלעיל, עבור בהגליאנים הצעירים – Junghegelianer – מאסכולת לודביג פוירבאך, ברונו באואר, קרל מרקס… בהמשך וילהלם מאר, יוסטון צ'מברלין, היינריך פון טרייצ'קה… וכלה באלפרד רוזנברג, מרטין היידיגר וארנסט יונגר.

זאת, בבחינת קצה הקרחון בלבד.

את הגותם הורישה החבורה שלעיל לאלפרד רוזנברג, מי שזכה מידי הפיהרר בתואר הנכבד של פילוסוף המפלגה – Parteiphilosoph. אולם בראש הסולם הוצג אדולף עצמו במעמד של ה- Führer (מנהיג, מוביל) כאשר הצו (אימפראטיו) הקטגורי של קאנט אשר זכה בשמו החדש: Führer prinzip – עיקרון הפירהר, עתה במעמד של Denker הוא זה אשר קובע את השקפת העולם – Weltanschauung – של הפולק הגרמאני.

אכן, אם לצטט את האמירה הלטינית: Corruptio optimi pessima est -שחיתות הטוב היא הגרועה ביותר.

אם ביטויים כגון חובת ההשמדה של היהודים מפי בכירי ההגות הגרמנית, אמורים לשאת אופי מטאפורי, הרי שבעידן הנאצי הן נתפסו כחובת מעשה לפתרון ה – Judenfrage…

אל פסגת הסילוף הגיע מקרהו של ניטשה כאשר אמירותיו הסרקסטיות הוסברו כביטוי לעולמו הרוחני. ההיבט הפילושמי בכתביו נסתר כליל, וכך סלידתו מן האנטישמיות. מכאן תורתו של ניטשה לפיה "תרבות [חייבת] לעודד לא שוויון אלא גדלות" ו"ליצור תנאים הדורשים גברים רבי עוצמה".*

*למותר לציין שסוגיית ניטשה בנושא גרמאניה ויהדות דורשת טיפול מפורט. הקורא המעוניין ימצא אותו בפרק פרדוקס ניטשה.

היטלר נטל מהגל את העיקרון לפיו למדינה יש כוח עליון על הפרט, וקדמה היסטורית דורשת קונפליקט. היטלר האמין ש"כוחו של הגל בתוך ההיסטוריה" חל על העם הגרמאני, והוא הצדיק "פלישה לאירופה תוך שימוש ברעיונות ההיסטוריים של הגל" במה שהגל הגדיר כ- Bildung – היווצרות.

את קאנט לא חדל להלל, בעודו מכריז כי…

התרומה המכרעת של קאנט לעולמנו הרוחני [הייתה] ההפרכה המוחלטת – vollständige Widerlegung – של הרעיונות שהיו מורשת ימי הביניים, ושל הפילוסופיה הדוגמאטית של הכנסייה [הקתולית].

ובאשר ליהדות, הפיהרר מצטט את קאנט ומסביר את משנתו בנושא, לפיה היהדות אינה כי אם שורה של אמונות תפלות וחסרות שחר: "הדת היהודית היא בכלל לא דת – Die jüdische Religion ist gar keine Religion… אלא רק קהילה של המוני גברים משבט אחד". קאנט הוא שקבע, על פי היטלר כי ביטוי עליון למוסר טהור הוא ''המתת חסד של היהדות" – Euthanasia…

להלן שורת מובאות מכתבי צמרת ה- DENKER הגרמאנים בשאלה היהודים – judenfrage.

kategorische Imperativ… לאוטונומיה עצמה תפקיד מכריע לכאורה בפילוסופיה המוסרית של קאנט. האוטונומיה היא יכולתו של הפרט להיות מחוקק של החוק המוסרי, או במילים אחרות, לקבוע את החוק המוסרי לעצמו.

במובן זה האוטונומיה מנוגדת להטרונומיה, הכוללת את הקביעה של הרצון על ידי כוח חיצוני לו. מכאן מגיע קאנט למסקנה לפיה הבנה חיובית של החירות זהה בתוכנה לזו של הצו הקטגורי, כלומר…

רצון חופשי, ורצון הנתון לחוקי מוסר חד הם… מכאן המסקנה לפיה…

עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד…

דוגמה מובהקת להמחשת הטענה היא העובדה שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת מעשיהם. דוגמה לכך הייתה עדותו של אדולף אייכמן במשפטו, בעודו מציג את הצו הקטגורי מאסכולת קאנט אשר אותו הוציא אל הפועל בנושא היהודי.

גם אם אייכמן לא אומר זאת מפורשות, הרי שבעיניו חוקי היטלר – במובן של "פיהרר פרינציפ" – הם הביטוי העליון למוסר הגרמאני, מכאן שהם Kategorischer Imperativ על ערכיו בהם דבק אייכמן בכל נפשו ואותם ביצע במרב יעילות. זאת, בבחינת "פקודה היא פקודה וסדר חייב להיות" – befehl ist befehl und ordenung must sein”"

לכאורה אפוא האוטונומיה של קאנט היא ביטוי עליון לעקרונות המוסר. השאלה הנשאלת כיצד קאנט מתייחס אל הסוגייה. על פי בכיר ההוגים הגרמנים בעידן ההשכלה:

לכוח העליון במדינה יש רק זכויות ואין חובות כלפי הנושא.

על פי הצו הקטגורי של קאנט, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי. כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו. אולם "בכיר הפילוסופים של המוסר הגרמאני", גם אם אינו מצטט את לותר, הרי שהוא חוזר על דבריו.

קאנט: השחרור האתי

קאנט לא היה לותרני ולא כרת ברית עם השטן ולא האמין בו, ועל כן אין הוא בבחינת גורם ישיר להתפתחות מיתוס השטן. עם זאת הגותו היא זו שהכשירה את הקרקע לצמיחת האידאולוגיה הנאצית.

בבסיס תורת המוסר של קאנט ניצב רעיון האוטונומיה המוסרית – moralische Autonomie, לאמור: "האדם בתבונתו הוא מקור החוק המוסרי, ועליו לקבל עליו מתוך רצון חופשי את המשמעת המוחלטת לחוק אותו חוקק בתבונתו"… אין חוק או ערך מוחלט שיש להם מקור אחר מחוץ לתבונתו של האדם. ומהי מהותו של החוק? לדידו של קאנט, החוק המוסרי – המבוסס על מה שהוא מכנה ביקורת התבונה הטהורה – Kritik der reinen Vernunft – איננו מכיל תכנים ספציפיים, ואיננו רואה לפניו אדם מסוים, אלא הוא עיקרון צורני (פורמלי), כלומר: כל התנהגות חייבת להיות כפופה לחוק שהעיקרון היסודי שלו הוא הכלליות; עליי לעשות כעת מה שהתבונה מצַווה שיהיה החוק בכל עת. "המטרה מקדשת את האמצעים"… בנוסח ניקולו מקיאוולי… האדם האוטונומי של קאנט אינו נאמן אלא לעצמו, קרי: לתבונתו.

כאשר אנשים שאלו מדוע הציבור הגרמני מעולם לא הראה שום סימן של התנגדות להיטלר ולחבר מרעיו, התשובה תמצא אמנם אצל לותר, מי שקבע נחרצות: "אפילו מול שליט הכי לא צודק אין לאנשים זכות למרוד"- את תורתו של לותר גיבש "גדול הפילוסופים של המוסר הגרמני". על פי לותר, מי שזכה לתואר: "הפיהרר הגרמני הראשון" – Der erste deutsche Führer…

התנגדות הציבור לכוח המחוקק העליון של המדינה אינה לגיטימית בשום פנים ואופן… אין לציבור כל זכות למרוד או להסיט, קל וחומר כאשר הכוח העליון מתגלם בשלטון יחיד של מלך. אין כל הצדקה – בתואנה של התעללותו בכוח של השליט – לגירוש ממעמדו או על נטילת חייו…. חובתו של העם היא לשאת בכל ניצול לרעה של הכוח העליון, אפילו שניצול זה הינו אכזרי ובלתי נסבל.

אכן, הדבר הולם את תפיסת המוסר של קאנט, על פי הצו המוסרי של קאנט האדם חייב להיות משוחרר מהשפעות חיצוניות כגון האמונה הדתית – ולנבוע ממקור אוטונומי. לכאורה מדובר אפוא בנוסח Cogito ergo sum מאסכולת רנה דקארט בחיבורו Principia philosophiae משנת 1644, כלומר מאה שנה לפני "הצו המוסרי" של קאנט.

ובאשר לשאלת היהודים – Zum der judenfrage…

בחיבורו Anthropologie in pragmatischer Hinsicht (אנטרופולוגיה מנקודת ראות פרגמטית) משנת 1796-7 מתייחס המחבר אל סוגיית היהדות כאומה של סוחרים ומלווים בריבית.

הפלשתינים החיים בקרבנו – „Die unter uns lebenden Palästiner… זכו ברובם למוניטין בלתי מופרך של רמאים, זאת, בשל רוח ההלוואה בריבית הצרופה בנפשם מאז ימי הגלות. לכאורה נראה מוזר להעלות על הדעת אומה שלמה של רמאים – Betrüger ובאותה מידה לחשוב על אומה של סוחרים, שרובם הגדול, כבולים באמונה תפלה עתיקה המוכרת על ידי המדינה בה הם חיים, אינם מחפשים כבוד אזרחי ומנסים לפצות על ההפסד הזה על ידי הונאת הציבור בקרבו הם מוצאים מקלט, ואפילו זה בזה. המצב לא יכול להיות אחרת, בהינתן אומה שלמה של סוחרים – Eine ganze Nation von Kaufleuten… כחברים לא יצרניים בחברה -למשל, היהודים בפולין.

והמחבר מסכם:

היהודים הם סוחרים ממולחים התנהלותם המנוולת והבלתי מוסרית כרוכה רובה ככולה במקח וממכר. מכאן שאינם מתנהגים בהתאם לכללי מוסר… שכן העיסוק הכפייתי בהלוואה בריבית קצוצה… אומה של נוכלים – Eine Nation von Gaunern… המתעשרים מן הנוכלות וההונאה כלפי תרבות העם בקרבו הם יושבים… ההתנהלות הנבזית והבלתי מוסרית. מאחר והרוח היהודית הופכת אותם לסוחרים ומלווים בריבית קצוצה, הרי שזו מונעת מהם כליל כל ביטוי רוחני נעלה… Erhabener spiritueller Ausdruck…

קאנט בחיבורו: Die Religion innerhalb der Grenzen der bloßen Vernunft – הדת בגבולות ההיגיון בלבד משנת 1793 קובע:

"הדת היהודית איננה דת אמת כלל וכלל, כי אם קהילה של שבט" (Stamm)…

כמו כן קובע פילוסוף המוסר הגרמני כי הדת חייבת להתבסס על "ערכי מוסר טהורים", בעוד שהיהודים נעדרים לחלוטין ערכי מוסר ודתם היא אך ביטוי לציות עיוור לחוקים שנכפו עליהם מבחוץ. (כלומר סתירה לרצונו החופשי של האדם) מכאן שעקרון החירות אף הוא זר להם כליל.

באשר לעקרון החירות הנעדר מן הרוח היהודית, כוונת המחבר לאופנת חופש, שוויון, אחווה – Liberté, Égalité, Fraternité שהייתה מקובלת בהגות עידן הנאורות.

היבט נוסף השולל מן היהודי כל ערך מוסרי הוא נושא החיים שלאחר מוות. בעוד הנצרות מציגה את גן העדן כיעד מוסרי לפיו האדם בחייו שואף להתנהלות מוסרית מיטיבה על מנת לזכות בגן עדן, היהודי, השולל את קיומו של גן עדן, סולל את דרכו בניגוד לערכי מוסר.

על פי קאנט, מי שדגל בדת חופשית, חזר והדגיש שהיהדות איננה למעשה דת כי אם אוסף של "חוקים כפויים – Zwangsgesetze" בלשונו, הנעדרים כל היבט מוסרי. היהדות העניקה אומנם לאנושות את עשרת הדברות, אולם היהודים קיימו אותן לא בשל משמעותם ההומניטארית כי אם בשל פחדם מאלוהיהם. מכאן המסקנה כי השם עם נבחר הפך אותם לאויבי האנושות.

מאחר ומדובר בגזע בלתי מוסרי, ומאחר והמרה לנצרות בלתי אפשרית, קובע פילוסוף המוסר הגרמני כי הפתרון האחד והיחיד לשאלת היהודים, היא המתת חסד…

"Die Euthanasie des Judenthums ist die reine moralische Religion mit Verlassung aller alten Satzungslehren…"

"המתת חסד של היהדות היא דת מוסרית טהורה, הנוטשת את כל הדוקטרינות העתיקות של קיום מצוות…"…

ב-1935 עם חקיקת חוקי נירנברג אשר שללו מן היהודי את זכויות האזרח, התחולל בגרמאניה מבול של יודנהאס אשר ביטויו הנאמן היה הדר שטירמר. הקריקטורות שהציגו את היהודי התמקדו בין היתר בהצגת תכונותיו השפלות של ה- Untermensch היהודי אל מול הגזע העליון הגרמאני. החידוש הפעם היה הצגתו של היהודי לא רק כמי שכל עולמו הרוחני מרוכז בשוד האזרח הגרמני ואונס בנותיו, אלא כמי שנעדר כליל חשיבה רציונאלית, כמפגר שכלית, נטול כוח יצירה, נעדר השכלה, בור ועם הארץ, נמוך אף יותר מן הצועני והסלאבי…

כמוטו המאמת נחרצות את הטיעון בדבר נחיתותו האינטלקטואלית של היהודי מופיע ציטוט מגדול הפילוסופים של הרוח הגרמנית. עמנואל קאנט, מי שקבע כי הרשע היהודי מהול בדמם. מכאן העדר מוחלט של רוח יצירה…

אין היהודים יכולים לטעון ולו לגאון אחד שיצא מקרבם, אף לא לאיש אחד שהוא משכמו ומעלה. כל כישרונם ומלאכתם משועבדים להונאה שפלה ורקימת מזימות. אין הם כי אם אומה של נוכלים – Eine Nation von Gaunern

היטלר, החוזר ומצטט את קאנט, קובע אומנם כי "היהודים מעולם לא יצרו דבר מה שהוא בעל ערך" אך מוסיף לכך הסבר מקורי בטענה כי אותו נטל מקאנט…

הישגיהם "כביכול" – "sozusagen" – אינם אלא קונספירציה בינלאומית של הונאת הציבור… ההתנהלות היהודית הבלתי מוסרית והמרושעת במסחר וכספים מוכיחה כי אינם שואפים לערכי מוסר שכן רוח ההלוואה בריבית (קצוצה) היא כל עולמם הרוחני.

אגב, הייתה זאת חנה ארנדט מי שקבעה, כי לאור העובדה שקאנט הניח את הבסיס לעקרון הנאצי של ציות מוחלט, הוא האדם המרושע ביותר בתולדות הציוויליזציה המערבית (Immanuel Kant was the most evil man in the history of western civilization)

כך ארנדט וכך היינריך היינה 100 שנה לפניה… לפיו: "קאנט הוא המחריב הגדול של רפובליקת המחשבה – große Zerstörer im Reiche der Gedanken…"

ואף יתירה מזאת…

בהשוואה בין קאנט לרובספייר… בהשוואה לגרמנים, אתם הצרפתים הינכם עם מתון ומאופק.

מן הראוי יהיה לסיים תת פרק זה, בשתי מובאות מעמנואל…

"Ein einziger Satz der Schrift hat mich mehr getröstet, als alle Bücher, die ich sonst gelesen habe."

קריאת משפט אחד מן התנ"ך, השפעתו רבה עלי מכל הספרים שקראתי בחיי.

וכן…

Die Existenz der Bibel als ein Buch für die Menschen ist der größte Gewinn, den die menschliche Rasse je erfahren hat. – קיומו של התנ"ך, כספר לעם, הוא התועלת הגדולה ביותר שחווה המין האנושי אי פעם.

אכן, מדגם מייצג של אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא…

היה זה יוהן גוטליב פיכטה (Fichte 1762 – 1814) תלמידו הנאמן של קאנט מי שבספרו Reden an die deutsche Nation – "נאומים לאומה הגרמנית" משנת 1808, במהלך התבוסה הקשה של גרמאניה מידי נפוליאון, בחר לנחם את בני עמו:

מבין כל העמים בהיסטוריה החדשה, אתם הנכם העם היחיד שבקרבו טמון, ללא ספק, גרעין השלמות האנושית – Der Kern menschlicher Vollkommenheit… אתם חלוצי הקדמה וההתפתחות האנושית. אם תאבדו את טבעכם ואת המהות שלכם, יאבד יחד אתכם, הגזע האנושי כולו…

לטינים, יהודים וצרפתים הם על פי פיכטה גזעים דקדנטיים. לגרמאנים, לעומת זאת, היה הכוח לשקם את השפה הגרמנית – הטהורה ביותר. לפי כך גרמאניה תהיה זו אשר תביא לפריחת עידן חדש של היסטוריה. על פי פיכטה Das deutsche Volk הוא זה אשר יכפה את הסדר בעולם, זאת, לאחר שישיל מעצמה את כל מחסומי המוסר"… Moralische Barrieren בלשונו.

טוהר השפה הגרמנית על פי פיכטה, הופך את הגרמאני לבדו למסוגל להעמיק. מכאן מסיק המחבר כי להיות בעל אופי מוצק ובעת ועונה אחת גרמאני, הרי שזה הינו הך. אבל אם יש לשמור על האופי הגרמני מהשפעות משחיתות זרות, ואם האומה הגרמאנית יכולה לתפקד כמכלול, הרי שחייבים להקים סוג חדש של חינוך, אשר יעצב את הגרמאנים לגוף של פולק אחד. עיקרו של "החינוך החדש" – Die neue Bildung הוא ביטול מוחלט של חופש רצונו של הפרט…

כמו כן מסביר המחבר את תורתו המוסרית בהקשר הפטריוטי…

חייבים לכונן שירות צבאי אוניברסלי: על כולם חלה החובה להילחם, לא למען רווחה חומרית, לא למען החופש, לא למען הגנת החוקה, אלא תחת האימפולס של 'הלהבה הטורפת של הפטריוטיות הנעלה"- Der erhabene Patriotismus- החובקת את האומה כלבוש נצחי, אשר למענה מקריב האדם האציל בשמחה את עצמו, והאדם השפל, שקיים רק למען האחר, חייב להקריב אף הוא את חייו.

ובאשר ל"יהודים מתוך מכונה" -Judaeus ex machina…

מדינה רבת עוצמה משתרעת על פני כמעט כל מדינות אירופה, עוינת בכוונה ובמריבה מתמדת עם כל האחרים… זוהי ה- Judentum

יהדות.

שנאתו ליהודים נבעה בין היתר מן העובדה שהאמנציפציה בה זכה היהודי בתחילת המאה ה-19 זכתה להתקבל תחת שלטון צבאות נפוליאון. מכאן זיהוי היהודים עם אויבי הפולק.

פיכטה, המציג את המהפכה הצרפתית כאסון קטלני שנחת על תרבות המערב, רואה אותה כמזימה יהודית – Jüdische Verschwörung בלשונו. מכאן שיש לגרש את היהודים מאירופה, ולגרשם למדינה משלהם… "איני רואה כל דרך אחרת להתגונן מפניהם, אלא אם נכבוש את ארצם המובטחת ונגרש את כולם לשם".

עם זאת האיש גובר על ההיבט הציוני בדבריו ומציע פתרון מועדף:

באשר למתן [ליהודים] זכויות אזרח, אני למשל לא רואה תרופה אחרת אלא שראשיהם ייכרתו בלילה אחד einer Nacht die Köpfe abgeschlagen werden ויחליפו אותם באחרים, נקיים כליל מכל רעיון יהודי אחד ויחיד.*

*גם אם יש בהצעתו של פיכטה נימה מטפורית, הרי שיורשיו הוציאו אותה אל לפועל, הגם מקץ 140 שנים.

באשר להיבט ההומניטרי בכתביו מן הראוי לציין את יחסו לנשים. על פי פיכטה…

יש למנוע מנשים אזרחות פעילה, חירות אזרחית ואף זכויות קניין, וכי יעודת האישה היא להכפיף את עצמה לחלוטין לסמכות אביה ובעלה.

זאת בנוסח אמירתו של ניטשה: „Du gehst zu Frauen? Vergiss die Peitsche nicht! “ – "בלכתך לראות נשים אל תשכח את השוט…"

גיאורג וילהלם פרידריך הגל – Georg Wilhelm Friedrich Hegel

(1770 – 1831) ירש את פיכטה באוניברסיטת ברלין. האדרת המדינה של הגל כערך עליון בחיי האדם סללה את הדרך לרייך השני והשלישי. הגל ראה את מדינת גרמאניה קמה על מנת למחוץ את כל החולשות ולהפוך לשליט העולם. עליונותם של הגרמנים תאפשר להם לכבוש את כל מי שיעמוד בדרכה של המדינה הגרמאנית העליונה – Obergermanischer Staat…

הגל כותב:

ההיסטוריה העולמית עולה לשלב גבוה יותר…. אסור להביא טענות מוסריות שאינן רלוונטיות להתנגשות עם מהלכים היסטוריים עולמיים והישגיהם. אסור להעלות נגדם את המכלול של המידות הפרטיות – צניעות, ענווה, פילנתרופיה ואורך רוח. מכאן שעוצמתה האדירה של המדינה היא זו החייבת לרמוס פרחים תמימים רבים – לרסק לרסיסים חפצים רבים הניצבים בדרכה. *

* המובאות מספרו של ההיסטוריון הבריטי ברטרנד ראסל (Russell) A History of Western Philosophy. ראסל מציב את פרידריך הגל בצמרת אבות הנאציזם יחד עם פיכטה וקאנט. גרמנים נוספים ברשימתו כוללים את ארטור שופנהאואר, פרידריך ניטשה, והיינריך פון טרייצ'קה.

בראש רשימת אבות הנאציזם מציג ראסל את פרידריך הגל.

מכאן החובה לציית כערך עליון. מכאן היווצרות משטר טוטליטארי אשר התוקפנות היא מהותו. ראסל מצטט את הגל:

זוהי ההתגלות העליונה של "הרוח האוניברסלית"… זהו "היקום המוסרי"; זוהי "התגלמות הרעיון האתי… למדינה זכות עליונה כלפי הפרט, שחובתו העליונה היא להיות פרט במדינה… כי זכות הרוח האנושית ניצבת מעל לכל פריבילגיות מיוחדות… המדינה כ"כוח מוחלט עלי אדמות", שכן רק בתוכה מתממשת באופן אובייקטיבי חירותו הרציונלית של האדם…

der Staat als die „absolute Macht auf Erden“, da erst in ihm die vernünftige Freiheit des Menschen objektiv verwirklicht wird

כך עיקרון החירות על פי הגל, הקובע:

משמעותה של הזכות לציית למשטר, היא בלעדית ואין לה כל משמעות אחרת – Und es hat keine andere Bedeutung…

אכן, קשה לתאר התגלמות קיצונית מזו של משטר טוטליטרי…

ואכן, עיון בכתבי הגל מציג השקפת עולם התואמת ככפפה ליד את הכתוב במיינקאמפף.

בדבריו בפני קבוצת קציני צבא צעירים ב-1942, הסביר היטלר את תורתו של הגל, אותו הגדיר כ"פילוסוף צבאי דגול" – "Großer Militärphilosoph"

מי שקבע שהמאבק, כלומר המלחמה היא יעד עליון. וכי כוח ועוצמה הם הקובעים את סדר העולם – (Weltordnung)

למותר לציין שהיו אלה עקרונותיו של הגל אותם הוציא היטלר אל הפועל, ועליהם הוא שב וחוזר במיינקאמפף.

חירות, על פי הגל פירושה: "הזכות לציית למשטר ולא שום דבר אחר". תפיסת הגל את המדינה מעניקה זכות מוחלטת לכל שלטון רודני וכן לכל אלימות כלפי האחר שניתן להעלות אותה על הדעת.

באשר למדגם המייצג את המדינה המושלמת, על פי הגל היא "המונרכיה הפרוסית" -Die preußische Monarchie…

זוהי ההתגלות העליונה של "רוח העולם"; זה "היקום המוסרי"; זוהי "התגלמות הרעיון האתי… למדינה זכות עליונה כלפי הפרט, שחובתו העליונה היא להיות פרט במדינה… כי זכות רוח העולם היא מעל לכל פריבילגיות מיוחדות…"

כצפוי, הוא מייעד את התפקיד הגבוה ביותר לגרמאנים בפיתוח רוחני.

הרוח הגרמנית היא הרוח של העולם החדש. מטרתה היא הגשמת האמת המוחלטת כהגדרה עצמית בלתי מוגבלת של החירות – אותה חירות שהיא היעד העליון… המדינה היא הרעיון האלוהי – Der Staat ist die göttliche Idee. כפי שהוא קיים עלי אדמות… המדינה היא רעיון הרוח בביטוי החיצוני של הרצון האנושי וחירותו.

באשר למלחמה…

למלחמה ערך מוסרי מכריע… שכן באמצעות המלחמה נשמרת הבריאות המוסרית של העמים… שלום הוא התאבנות… Frieden ist Versteinerung… *

תפיסת החירות של הגל קובעת כי "משמעותה של הזכות לציית למשטר, היא בלעדית ואין לה כל משמעות אחרת." וראסל קובע:

קשה לתאר התגלמות קיצונית מזו למשטר טוטליטרי… יתירה מזו באופן זה מעניק הגל הצדקה פילוסופית לכל משטר עריצות שניתן להעלות על הדעת.

ואכן, עיון בכתבי הגל מציג השקפת עולם התואמת ככפפה ליד את הכתוב במיינקאמפף.

ואכן, ניתן לסכם את פרשת הגל בדברי ההיסטוריון הבריטי:

אף לא פילוסופים של אומה אחרת לא הגדירו באופן כה נחרץ את מושג הזהות הלאומנית לתוך המערכות האינטלקטואליות שלהם; אף פילוסוף אחר לא הכביד על ארצות מולדתם בגורל כזה.

ובאשר ל – Judenfrage – קרי: "ערמת זבל"

הגל מתאר את "התודעה היהודית" כ"תודעת עבדים עלובה", ומאחר ש"הרוח לבדה מזהה את הרוח," הרי שיהודים, מי שראו בישוע רק בן אדם ולא את "נשמת אלוהים"… מכאן ש…

… משהו גדול, לא יכול לשכון בערמת זבל – auf einem Müllhaufen…

לאריה אין מקום בקן, לרוח האינסופית אין מקום בכלא של נשמה יהודית.

מלך פרוסיה פרידריך השני – הגדול (Friedrich der Große) הנערץ על הגל התייחס אל יהודי ארצו כגזע נחות, אף מתחת לזה הפולני. אותו תיעב ודיכא. במסמך שפרסם ב-1752 נכתב כי…

היהודים הם הכת המסוכנת ביותר בתחומי הממלכה הגורמים נזקים לעסקי המסחר (של הנוצרים).

בעקבות ההצהרה באה שורה ארוכה של הגבלות על יהודי פרוסיה, כגון איסור עיסוק במסחר, שירות ציבורי וכו'.

למותר לציין כי את ההיבט היודופובי משתית פרידריך הגדול על מובאות מכתבי הגל.

ארתור שופנהאואר (Schopenhauer 1788 – 1860) פילוסוף הפסימיזם הגרמני, ומי שהגה את עקרון "הלא מודע", ניצב אף הוא בצמרת ההגות הגרמאנית. האיש לא חיבר משנה סדורה בנושא היהודי, והמובאות שלהלן פזורות בכתביו כבדרך אגב. היטלר נהג לצטט אותם חזור ושוב במיינקמפף.

על פי אחת המובאות:

להעניק ליהודים חלק במדינה זה אבסורד; הם היו ויישארו עם זר, מזרחי; לכן יש להתייחס אליהם תמיד רק כזרים.

הנצרות על פי שופנהאואר היוותה מרד נגד מה שהוא מכנה הבסיס המטריאליסטי של היהדות. מכאן מסיק המחבר כי…

היהדות היא המרושעת והעלובה מבין כל הדתות, והיא מורכבת כל כולה אך ורק מתיאיזם אבסורדי ומקומם, המסתכם בכך שה- κύριος ['אדון'], אשר ברא את העולם, רוצה שיעבדו אותו ויעריצו אותו בלבד, מכאן שהוא קנאי; ולכן מעל הכול הוא מקנא, מקנא בעמיתיו, בכל שאר האלים, אם מקריבים להם קורבנות הוא זועם… למרבה הצער דת זו הפכה לבסיס הדת השלטת באירופה; שכן זוהי דת ללא כל נטייה מטפיזית. בעוד שכל הדתות האחרות שואפות להסביר לעם באמצעות סמלים את המשמעות המטפיזית של החיים, דת היהודים היא אימננטית, אינהרנטית לחלוטין ואינה מספקת אלא קריאת מלחמה בלבד מול עמים אחרים… Eine bloße Kriegserklärung an andere Nationen…

המונותאיזם היהודי על פי שופנהאואר הוא המקור לנצרות ולאסלאם, וכמי שמתעב את המונותאיזם, הרי שהיהודים הם מקור הרשע. "עם הנעדר ולו בדל של מוסר" בלשונו, מכאן ש"היהודים הם זוהמת האנושות!" – Auswurf der Menschheit! …

לסלידתו מן "השבט העברי" מעניק המחבר תשתית אמפירית. כך גירוש מצרים וכך שיבת ציון. באשר ליציאת מצרים. על פי שופנהאואר ההיסטוריון, פרעה מצרים, מי שלא היה מסוגל עוד לסבול את השבט העברי המזוהם ונגוע במחלות מדבקות, מכאן שלא נותרה בידיו הברירה אלא לגרשו מארצו על מנת לשמור על טהרת עמו. בהמשך לסילוף הגרוטסקי של הכתוב בתנ"ך – למכות מצרים אין זכר – הוא שלח אומנם את צבאו בעקבות העברים במדבר, אך הסיבה לכך הייתה להשיב את כלי הזהב והכסף שעברים שדדו מבתי המקדש במצרים. למרבה הצער מצאו גייסותיו של הפרעה את מותם בים סוף.

כך הבוז אותו רוחש המחבר למשה, מי ששנא את גויי הארץ המובטחת בה יהושע ביצע השמדת עם.

את משנתו בנושא מסיים האיש במשפט מחץ שנישא בגאון בימי הרייך השלישי:

Auswurf der Menschheit, aber große Meister im Lügen

היהודים הם "זוהמת האנושות, אבל אלופי הכזב."

עם זאת, יש לציין כי האיש תמך באמנציפציה של יהודי ארצו.

כמו כן מגנה ההיסטוריון הגרמאני את "נבוכדנצר המלך הדגול" בלשונו, זאת משום שלא נהג ביהודים ביד קשה וזרוע נטויה כנדרש, כאשר הבטיח להם את ארצם של אחרים, אותה נטלו לעצמם במהלך שוד, גזל והשמדת בעלי הארץ המקוריים, "שיבת ציון" בלשונם – Rückkehr Zions – ועוד העזו לכנותה "הארץ המובטחת" ואף להקים בה בית מקדש.

למותר לציין כי שיבת ציון חלה בימי הכרזת כורש ולא נבוכדנצר. בורותו של שופנהאואר נובעת ככל הנראה כמי שצפה באופרה של ורדי נבוקו – Nabucco משנת 1842 בה נבוכדנצר מתחרט על חורבן בית המקדש ומעניק ליהודים את זכות השיבה לציון.

גילאני –"קניבליזם עברי -דת של קורבנות אדם"

פרידריך וילהלם גילאני (Ghillany 1807 – 1876), היסטוריון, מבכירי התיאולוגים הלותרנים במאה ה-19 מרחיב את משנתו בנושא היהדות.

בעקבות עלילת הדם בדמשק (1840 ) בה נאשמו יהודי העיר בחטיפתם וברציחתם של כומר קתולי ומשרתו המוסלמי, חיבר האיש מחקר תחת הכותרת Die Menschenopfer der alten Hebraeer – קורבנות אדם בקרב העברים בעת העתיקה. בחיבורו מאשים גילאני את היהודים בקניבאליזם ומולוכיזם. הדוגמה האוליטמטיבית היא צליבת ישוע, והמקרה של עלילת דמשק הוא השלב הנוכחי בהבאת קורבן אדם על מזבח הקניבליזם העברי.

הנוהג היהודי לשתות את דם הגויים נתפס בימינו כעלילת דם, אגדה מימי הביניים… בעוד שטכס העלאת הקורבן היה נוהג מקובל בקרב העברים בעת העתיקה… והלוא התנ"ך העברי גדוש בחוקים לפיהם קורבן אדם הוא חלק מן האמונה העברית.(!)

כמו כן מסביר האיש כי שנאת הנוצרים ליהדות נובעת מן המנהג היהודי הסותר כליל את עקרונות המוסר הנוצרי. מכאן ש…

כל אדם אשר נושא בגופו לב של מוסר הומניטארי ואת הקידמה האנושית, חייב להיות שונא של המהות היהודית.

כיצד אפוא, תוהה המחבר…

ניתן להעניק זכויות פוליטיות לאותו שבט עברי הדבק בכל מה שהוא בלתי אנושי, ומי שרואים בנו כלבים ועבדים, כפי שראו זאת אבותיהם… דרישתם לשוויון זכויות ואף הזכות למלא תפקידים בממשל, נועדה להעניק להם כוח עליון לדיכוי העם הגרמני.

עם זאת לא מונע המחבר את האפשרות למתן זכויות ליהודים, אולם זאת רק בתנאי שיחדלו להיות יהודים, ימירו את דם ויפתרו משנאתם היוקדת לאנושות.

Constantin Frantz – אחסוור או השאלה היהודית – Ahasverus oder Die jüdische Frage

מדגם מייצג מרתק בשאלת הניגוד הנחרץ בין היהודי השפל לגרמני הנאצל, מופיע בכתבי קונסטנטין פראנץ (1891- 1817 – Frantz)מבכירי ההגליאנים הצעירים, פילוסוף, פובליציסט, מתמטיקאי ופוליטיקאי.

בעלון אותו פרסם בשנת 1844 תחת הכותרת אחסוור או השאלה היהודית

(Ahasverus oder Die jüdische Frage) מתריע המחבר בפני סכנת ההשתלטות היהודי הנצחי – אחסוור – על ערכי החברה הגרמנית, זאת באמצעות שליטה בכלכלה ועיתונות.

מאחר וחלק נכבד מבין היהודים בצמרת החברה הגרמנית היו מתבוללים, מסביר פראנץ את הונאת ההמרה:

לא זו בלבד שהטבילה לא שינתה דבר באשר ליהדות הבסיסית והצרופה בנשמת היהודי, אלא שזו העניקה לו קפיצת מדרגה לקראת השתלטותו על החברה הגרמנית.

ופילוסוף המוסר שבו מוסיף:

מאות שנים של נדודים עיצבו את התכונה המולדת של היהודים – טפילות – תכונה מולדת שאין כל אפשרות להיפטר ממנה. אפילו יוכלו בשר חזיר, וכי הדבר ישנה את מהותם? אכן, הם העם הנבחר של טפילים, פרזיטים ומלווים בריבית… Parasiten und Wucherer

אל מול הפרזיט היהודי מציג המחבר את אצילות הנפש הגרמנית.

במכתבו משנת 1878 לווגנר ידידו, כותב האיש:

הנצרות היא זו אשר תעניק לגרמניה ביטוי מוחלט ונעלה – בדומה למוסיקה הגרמנית – עיקרון המוסר הגרמני… Deutsches Moralprinzip הוא זה אשר יתפשט ברחבי תבל ויעניק לאנושות את ברכת השלום… גרמאניה תקדיש את כל כולה למאמץ פיתוח האנושות אשר יבוא לביטוי בחירות הפרט, יעניק לעמנו את האצילות הנעלה ותעלה אותנו אל מרומי הרוח האנושית…

הרמוניה אלוהית וסדר ומשמעת הם ממאפייני הרוח הגרמאנית… תכונות הנעדרות כליל מן היהדות החסרה כבוד, ביקורת עצמית, אצילות נפש…

הקצנה מרחיקת לכת במשנתו של פראנץ התחוללה עם מתן זכויות אזרח ליהודים ב-1871.

את הרפובליקה שיסד ביסמארק הגדיר כ…"הרייך הגרמאני של השבט היהודי"

בחיבורו משנת 1874 ליברליזם לאומי ושלטון היהודים (Der Nationalliberalismus und die Judenherrschaft).

מציג פראנץ את הרייך של ביסמארק שלוש שנים לאחר מתן האמנציפציה כפרודיה נלעגת אשר הופכת את ברלין למרכז יהודי במזימתו להשתלט על עמי אירופה, זאת באמצעות כל הרעות החולות כגון קפיטליזם, רציונליזם, ואף… מיליטריזם" הממוטטים את יסודות הנצרות הגרמנית…

וכי המבקש להבין את הסיבות לריקבון של המדינה הבורגנית, ליברלית אותה חולל ביסמארק ימצא אותן בחלקה של היהדות. מכאן המבקש להשיב את ערכי הנצרות לגרמניה ושחרורה מזרועות התמנון היהודי מותנית בהחרבתה של היהדות… Die Zerstörung des Judentums

אולם בכוונתו של פראנץ לא היה רק להציל את גרמאניה מן הריקבון היהודי, אלא שמטרה זו הייתה זהה עם הפיכתה של גרמאניה לגזע המוביל בתרבות המערב אשר יביא את בשורת השלום למדינות אירופה ולכלל האנושות. יעד אותו הגדיר:

גרמניה הנוצרית אשר תבטיח לאירופה ערכים הומניטריים דוגמת חירות, סובלנות, ואף אחדות פדראלית.

מנגד מציג המחבר את אחסוור, היהודי הנצחי. מכאן ניסיונם של היהודים להסתנן בקרב האומות בהם הם חיים. זו סכנה עליה יש לגבור על ידי ניתוק גמור ביניהם לבין האומות ובראש וראשונה מבין הפולק הגרמני הנוצרי.

אולם כל זאת בתנאי שהיהדות תחדל להתקיים. משנתו של פראנץ גדושה בדבר והיפוכו. בעוד מטיף לשלום ופציפיזם, שב וחוזר על יעדה של גרמאניה לכבוש מרחב מחיה – – lebensraum במזרח.

מאחר ואת שאלת היהודים לא ניתן לפתור לא באמצעות המרת דת, ולא במתן זכויות אזרח, יש לשלול מהם את שוויון הזכויות, לראות בהם את אויבי המדינה, לא לאפשר להם להחזיק במשרה ציבורית, שכן באופן זה הם פוגעים בסמכותן של רשויות הממשל.

עם זאת ממליץ ההומניסט הגרמני על יתרון כלכלי שניתן להוציאו אל הפועל במקרה היהודי. "אין להתעמר ביהודים" קובע פרנץ, ובתמורה יש להחיל עליהם לשלם את "מס ההגנה" – Die Verteidigungssteuer בלשונו.

במשנתו של פראנץ גם פן חיובי. עם ביאתו השנייה של המושיע הנוצרי יזכו גם היהודים לישועה כאשר היהדות יחד עם הנצרות תזכה לגאולה ותיאלם.

באשר ליהודים… חייהם נעדרים זכות לחיות – Lebensunwertes… עיקרון שזכה להוצאה אל הפועל בעידן הנאצי במבצע אותנסיה 4-T במהלכו נרצחו מאות נכים וחולי נפש. אולם לנוכח התנגדות הכנסייה הפרויקט חדל ב1941 ועבר לשלב judenvernichtung – השמדת יהודים. הפעם הכנסייה – זו הקתולית וזו הפרוטסטנטית לא זו בלבד שמלאה פיה מים, כי אם נרתמה בהתלהבות לביצוע המשימה.*

* להרחבה בנושא ראו הפרק "הכנסייה לצד הפיהרר".

הרמן גטשה (Goedsche) – נביא הפרוטוקולים

הרמן גטשה (Goedsche) סופר המסתתר תחת הפסאודנים סר ג'והן רטקליף (Retcliffe) סוכן המשטרה הפרוסית, מקדים את האוכרנא הרוסית בסוגיית – Protokolle der Weisen von Zion…

בנובלה Biarritz משנת 1868 – למעלה משלושים שנה לפני פרסום הפרוטוקולים (1903) מתאר גטשה כינוס רבנים סודי, מועצה נבחרת של שנים עשר שבטי ישראל, הנפגשים בחצות ליל בבית קברות בפרג אחת למאה שנים. הם מדווחים על התקדמות הקונספירציה ארוכת הטווח שלהם לביסוס שלטון עולמי. בין השיטות להשגת המטרה נמנים רכישת קרקעות, הפיכת בעלי מלאכה לעובדי תעשייה, הסתננות לצמרת משרדי ציבור, שליטה בעיתונות וכדומה. היו"ר הרב לוי מסיים את הדיון ב"נאום הרב" בו מביע לוי סיפוק על קידום המזימה וקובע כי בעוד 100 שנים תזכה היהדות לשלטון עולמי נחרץ.

עתה, חבורת הרבנים נשבעת לעגל הזהב המתרומם מן הקבר בדמות רוח רפאים.

חיבורו של גדשה זכה למעמד של רב מכר מייד עם פרסומו, צוטט חזור ושוב והעניק השראה לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון.

שטקר – היהודים הם טפילים ועלוקות – Parasiten und Blutegel… כנופיה של נצלנים..

אדולף שטקר (Stoecker 1835-1909), בכיר הכמרים הלותרנים במחצית השנייה של המאה ה-19, בעל מעמד רב חשיבות בחצרו של הקיסר ווילהלם הראשון, ומי שנמנה על מייסדי התנועה הפולקית (Völkische Bewegung) בעלת מאפייני יודנהאס מובהקים, משך בדרשותיו אלפי מעריצים, בעודו מצטט חזור ושוב קטעים מחיבורו של לותר על היהודים ושקריהם. בזכות עובדה זו זכה בתואר הנכבד "לותר השני".

לאחר שפתח וציין כי הוא מדבר "מתוך אהבה נוצרית מלאה" היה מסביר לקהל מאזיניו כי…

היהודים הם טפילים ועלוקות, חבורה של נצלנים, גוף זר המזהם את דמנו. כיוון שכך, אם ברצוננו להחלים, אם ברצוננו לדבוק בחוזקה באופי הלאומי הגרמני שלנו, עלינו להיפטר מן הרעל היהודי הזורם בדמנו – Das jüdische Gift, das in unserem Blut fließt… מכאן המסקנה המתבקשת כי הסתירה עתיקת היומין שבין הארים לשמים אפשרית להיפתר רק על ידי השמדתו המלאה של אחד מהם.

ובאשר לכוונתו "של אחד מהם…", לא היה לקהל מאזיניו כל ספק.

אם היהדות המודרנית, באמצעות ההון והעיתונות שבידיה תמשיך לחולל אסון על עמנו… והלוא כל אדם חושב מודע היטיב לעובדה כי המנטליות השמית מהותה היא לא רק דלות רוחנית כי גם התרוששות כלכלית אשר נועדו להחריב את האומה, הרי שהמסקנה האחת והיחידה היא קטסטרופה סופנית – Endgültige Katastrophe…

פול לגארד: "עם נבגים, טפילים וחיידקים לא מנהלים משא ומתן…"

פול אנטון דה לאגארד (Lagarde 1827 – 1891) מזרחן (בין היתר חוקר המקרא) והפילוסוף הפרוסי, נמנה על צמרת ההגות הפרוטו-נאצית. בין היתר היה הוגה תוכנית מדגסקר.

באשר לפולק הגרמאני ראה לציין:

גרמאניה היא המכלול של כל הגרמנים בעלי הרגשה גרמנית, חשיבה גרמנית, רצון גרמני. במובן זה, כל אחד מאתנו הוא בוגד אם אינו רואה עצמו אחראי בכל רגע בחייו לקיום המולדת, ערכיה, קיומה ועתידה. גיבור לאומי הוא מי שכן נאמן למולדתו.

ובאשר ליהודים…

בחיבורו "- Juden und Indogermanen"יהודים וגרמנוהודים משנת 1887, הפילוסוף כותב:

צריך להיות בעל לב פלדה על מנת שלא לחוש חמלה לגרמאנים המסכנים, ובאותה מידה, שלא לשנוא את היהודים, לא לשנוא ולבזות את מי – מתוך אנושיות(!) – תומכים ביהודים, או שהם פחדנים מכדי לרסק את השרצים האלה. עם נבגים, טפילים וחיידקים לא מנהלים משא ומתן… אותם יש להשמיד מהר ככל האפשר ובאופן יסודי ככל שניתן.

Mit Trichinen und Bazillen wird nicht verhandelt, Trichinen und Bazillen werden auch nicht erzogen, sie werden so rasch und so gründlich wie möglich vernichtet

את הפתרון לבעיה הגרמנית ראה בקולוניזציה של מזרח אירופה, מכאן מעמדו כהוגה ה – Drang nach Osten בו יזכה העם הגרמני במרחב מחיה- Lebensraum. באשר לעמים הסלאבים ראה לציין: "ככל שיקדימו להתפגר, יהיה טוב יותר לנו ולהם גם יחד".

ב-1878 היה זה לגארד, מי שהיטיב לנבא תרחיש אפוקליפטי של הפיהרר אשר יעלה את גרמניה לפסגת האנושות… רק כוח רצונו של המנהיג היחיד- Der einzige Anführer… הוא זה שיושיע את גרמאניה…

לא פרלמנט, לא חוקים, ולא השאיפה של המון חסר אונים… רק בכוחו של הפיהרר – איש רוח ועוצמה – הוא זה שיגשים בבוא העת את כמיהת הניצחון של הפולק הגרמני מאז ומקדם… הוא זה שיהיה בכוחו לאחד את הפולק הגרמני כאשר הפקודה מפיו תהיה ביטוי נחרץ לרצונו של העם… ברברוסה חדש מצפה לנו… פיהרר גאון המשלב את עוצמת הרוח עם כוח הזרוע, הוא שיגשים בבוא העת את כמיהת עמנו לניצחון…… ein genialer Führer, der die Kraft des Geistes mit der Stärke des Arms vereint.

אוטו גלגאו: "גזע נחות, דגנרטיבי פיסית ונפשית…"

אוטו גלאוגאו (Glagau 1834 – 1892) עיתונאי ומבקר ספרות, מבכירי היודנהאס בגרמאניה בימיו, פרסם בכתב עת מוביל Die Gartenlaube בעל תפוצת שיא של 400.000 עוד ב-1875, את מאמרי השטנה שלו בנוסח:

גזע מנוון באופן מובהק פיזית ונפשית, שולט בעולם באמצעות ערמומיות ותחבולות… ריבית ומיקוח… „dass ein heimatloses Volk, eine physisch wie psychisch entschieden degenerierte Race, blos durch List und Schlauheit, … היהודים למעשה שולטים בנו זה מכבר… שבט זר מכניע אומה דגולה ומפוארת. בכל תולדות האנושות אין עוד מקרה דומה לזה של שבט נוודים חסרי בית – גזע נחות, דגנרטיבי פיסית ונפשית – שולט על העולם באמצעות מרמה, הונאה, זדון ותחבולות שפלות…

על מנת להביא עדות נחרצת, הפעם מן היהודים עצמם, מצטט העיתונאי את קרל מרקס:

הבוז להגות, לאמנות, להיסטוריה ולאדם כיעד בפני עצמו, מוצאים את ביטוים רק באופן מופשט באמונה היהודית, לעומתם נקודת המוצא הממשית, היא איש הכספים…

את מסתו מסיים המחבר במשפט מחץ הלקוח אף הוא ממרקס, שייהפך לימים לסיסמת האנטישמים: האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות – Die gesellschaftliche Emanzipation des Juden ist die Emanzipation der Gesellschaft vom Judentum…

סטיוארט צ'מברלין – יהודים…"דם ללא רוח ורוח ללא דם" – „Blut ohne Geist und Geist ohne Blut.“

מי שהעניק לתורה הנאצית את התשתית האמפירית לתורת הגזע הארי העליון אל מול הגזע היהודי הנחות, היה בראש וראשונה סטיוארט צ'מברלין ההוגה הבריטי בחיבורו Die Grundlagen des neunzehnten Jahrhunderts, – היסודות של המאה התשע-עשרה. החיבור ראה אור ב-1899 וזכה מייד למעמד של רב מכר. צ'מברלין עצמו, מי שהשקפותיו זכו לביטול אירוני במולדתו, היגר לגרמניה, נשא לאשה את בתו של ריכרד ווגנר הנערץ עליו, וזכה למעמד נביא הנוציונלסוציאליזם.

על פי צ'מברלין ההיסטוריה היא שדה קרב במאבק נצחי בין הגזע הארי לגזע היהודי, שהביא לידי ביטוי שתי מערכות ערכים מנוגדות השואפות לשליטה עולמית.

לפיכך ערכים הומניטארים אוניברסליים כפי שהם באים לביטוי בעולם המודרני (שלהי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים במשנתו של צ'מברלין) אינם אלא גרסאות חילוניות של התיאולוגיה היהודית- נוצרית; הם משקפים את החתרנות המתמשכת של אלמנטים אנטי-גזעיים מתחת ליסודות החיוניים של חיי הגזע.

לפיכך, בעוד שהנשמה הגזעית הנורדית באה לידי ביטוי ב"ויטליזם אורגני" ו"חיים- דינאמים", הנשמה היהודית משקפת כוח דוגמאטי המנוגד כליל לערכי החיים של הגזע הנורדי. מכאן הרציונליזם היהודי הקר, כולו חומרנות ותועלתנות, הפן החילוני של התיאולוגיה היהודית (והנוצרית) המשקפת את המרכיבים נוגדי הגזע ובכך פוגעת נחרצות ביסודות החיוניים של חיי הגזע.

הנה כי כן, ייעודו של הגזע הארי הוא להדביר את ה"דואליזם היהודי", המייצג "דם ללא רוח ורוח ללא דם", ולהציב לעומתו את הפנתאיזם הנורדי על ערכיו הנעלים כגון חיוניות, יצירתיות, קידוש הטבע, מלחמה…

תוצאה מכך, ההתגברות על משבר המודרניות נועדה לבטל את ה"פיצול" הטרנסצנדנטי היהודי ולהוות סימביוזה חדשה, חובקת-כל, בין גוף ונפש, צורה ותוכן, הוויה ותודעה. כל זאת ניתן להשיג על ידי מהפכה מוחלטת בחיי האדם ובמחשבה, כזו שתחולל הרמוניה בין הפיזי לנפשי, בין הביולוגי לבין המטפיזי, והיא תסנתז ידע ואמונה תחת מושג הטוטאליות הביולוגית.

באשר ליהודים על פי צ'מברליין היהודים הם גזע נעדר "דת". באשר לערכים חיוביים בתנ"ך, כגון עשרת הדיברות, הרי שמקורם במקורות זרים. וטען שהיהודים אינם מסוגלים לקבל את ישו בגלל גזעם הנחות. צ'מברלין חזר והדגיש כי הדת הגרמנית מהווה מהות ב"'נשמת הגזע'" הארי, מכאן שבעוד הגרמני הוא ישר, נאמן, חרוץ, הרי שהיהודי הוא טפיל ולא עוד.

מכאן מסיק האיש כי ישוע היה ארי, וכמי שביקש להושיע את העולם, כך יורשיו הגרמנים מי שנועדו להציל את האנושות מסכנת החורבן מידי היהודי. כיוון שכך צופה המחבר מלחמת גזע אפוקליפטית בין יהודים לארים. מלחמה בו יזכה הגזע הארי בניצחון, ידביר את היהודי, ויביאו אל העולם עידן רוחני חדש.

היינריך פון טרייצ'קה -! Die Juden sind unser Unglück! -יהודים הם אסוננו!

מלחמה היא זו המאחדת את הגזע הגרמאני ומעלה על נס את האידיאל הנורדי…

היינריך פון טרייצ'קה

היינריך גוטהארד פון טרייצ'קה (Treitschke 1834 – 1896) המדינאי וההיסטוריון, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברלין משנת 1874 ועד מותו, לא זו בלבד שנחשב לגדול ההוגים בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, אלא שהשפעתו על עיצוב הלאומנות הגרמנית לא נפלה מזו של הקוורטט הקדוש קאנט-הרדר- פיכטה-הגל. בדומה להגל גם הוא מעריץ את עקרון המדינה הניצב מעל לכל ערך אחר בציוויליזציה.

המדינה היא התגלמות הרצון האלוהי בעולם. מכאן שהיא התגלמות הרוח, מושתתת על כללי מוסר.

כך באשר למדינה, ובאשר לפרט?

מעמדו של כלל הציבור, העם, אינו עולה על זה של עבדים. הפרט חסר חשיבות ואינו אלא ממלא תפקיד שהוטל עליו אין זה חשוב מה אתה חושב, כל זמן שאתה מציית.

עם זאת גובר טרייצ'קה על הגל בהערצתו למלחמה כביטוי עליון של רוח האדם בכלל וזו הגרמנית בפרט.

המלחמה איננה רק חובה מעשית כי אם גם חובה תיאורטית. מהות המדינה הוא מהות המלחמה – Das Wesen des Staates ist das Wesen des Krieges… שכן מהות המדינה היא כוח. הרעיון "ההומניטארי כביכול" שבבוא היום יחדלו המלחמות, איננו רק חסר שחר כי אם בלתי מוסרי בעליל. הוא זו שיביא לדעיכת המין האנושי… וכו. וכו…

כצפוי, הביטוי העליון לגדולתה של המלחמה הוא המקרה הגרמאני:

תפארת המלחמה היא הבסיס לכל ערכי המוסר הלאומי. בתולדות מלחמות גרמאניה תפארת המיליטריזם הפרוסי היא יהלום מבריק הזהה לפסגת היצירה של המשוררים והפילוסופים (der Dichter und Denker)

הסיסמה של טרייצ'קה נועדה להפוך את גרמניה ל – Weltmacht – מעצמה עולמית. והאיש ראה לגנות את ביסמארק שלאחר הבסתה של צרפת ב-1871 לא המשיך את המלחמה באירופה, שהייתה מעניקה לגרמאניה את מעמד ה-.Weltmacht

שלב רב חשיבות בדרכה של גרמניה למעמד ה- Weltmacht הייתה – על פי ההיסטוריון והמדינאי… יעודה של גרמניה הוא להדביר תחתיה את הסלאבים הנחותים. שהרי השם אומר הכל. Sklave כלומר עֶבֶד, ובאנגלית אף יותר מכך: slave.

מלחמה היא זו המאחדת את הגזע הגרמאני ומעלה על נס את האידיאל הנורדי. פוליטיקה אינה אלא כוח. השלום מנוון את הפרט ומוריד את האישיות לשפל המדרגה הבא לידי ביטוי בעיסוק הנקלה, מסחר… הכוח איננו מחולל את הצדק, הכוח הוא הצדק – Stärke ist Gerechtigkeit… ההיסטוריה איננה אלא המאבק הנצחי בין גזע לגזע.

מכאן הגותו המוסרית של ההיסטוריון הגרמני: "גדולתה של מלחמה מקורה בהשמדה גמורה ומוחלטת של החלשלוש…"

חלומו של טרייצ'קה היה להתבונן כיצד הצבא כובש ומחריב את לונדון וספינות הצי הגרמני מפליגות על נהר התמזה.

ובאשר ל – Judenfrage "יהודים הם אסוננו" Die Juden sind unser Unglück סיסמה אותה נטל ממרטין לותר… היא זאת שפתחה את שער הדר שטירמר והיא זו שנתלתה באין ספור כנסי המפלגה.

על פי טרייצ'קה סוציאליזם היה מזימה יהודית, פמיניזם, עוד קנוניה יהודית שהיא חילול הטבע, מזימה לחורבן המשפחה הגרמנית הסוטר את ערכי הטבע האנושי בכלל ואת עקרונות המשפחה הפטריירכלית הכרוכה באתוס המלחמה, בפרט…

שנה אחר שנה משריצה העריסה הפולנית הבלתי נדלית כנופיות של יהודים צעירים שאפתנים מוכרי מכנסיים הנדחקים לתוך גבולותינו, אשר ילדיהם ונכדיהם מיועדים יום אחד לשלוט בבורסה הגרמנית ובעיתונות… באלפי כפרים גרמניים מצוי יהודי המספסר ומלווה בנשך, הממיט אובדן על שכניו ומשתלט על רכושם… אולם מסוכנת מכל היא שליטתם השפלה של היהודים בעיתונות היומית – In der Tagespresse…

כך 50 שנה לערך לפני תחילתו של העידן הנאצי. למותר לציין כי המובאות שלעיל תואמות כמו כפפה ליד את עקרונות הנציונלסוציאליזם אשר הגשים אותם החל בשנת 1933 ואילך.

קרל מרקס – "האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות."

, Die soziale Emanzipation des Juden ist die Emanzipation der Gesellschaft vom Judentum

במסתו לשאלת היהודים – Zur Judenfrage משנת 1884 נקל לזהות את ראשית גיבושו של "המטריאליזם ההיסטורי". במסה זו שכול כולה ניסיון להעמיד את היהודי במוקד האסון שירד – על פי משנתו של המחבר – על האנושות בדמות רדיפת הממון והפיכת הכסף לאלוהי הקפיטליזם בתרבות המערב.

מיד בפתיחת חיבורו קובע המחבר:

מהו הבסיס החילוני של היהדות? הצורך המעשי, האנוכיות. מהו יסוד דתו של היהודי? רוכלות. מיהו אלוהיו? הממון. הנה כי כן, אמנציפציה מרוכלות וממון, קרי: היכולת להשתחרר מן היהדות הפרקטית, זו האמיתית, תהיה האמנציפציה של כולנו בזמן הזה.

ואולם…

ארגון החברה אשר הייתה משכילה לבטל את התנאים המוקדמים של הרוכלות – ומכאן, שהרוכלות עצמה – הייתה הופכת את היהודי לבלתי אפשרי. תודעתו האמונית הייתה נמוגה כמו דוק של ערפל באוויר החופשי, האמיתי של חברת האדם…

הנה כי כן, בחשבון הסופי, האמנציפציה של היהודים הנה אמנציפציה של האנושות מן היהדות.

מהו אפוא הבסיס לדת היהודית? אוגאיזם!

הממון הוא אלוהיו הקנאי של ישראל ואין אחר זולתו. הממון דורס את כל אלי האדם והופך אותם ללא יותר מאשר פרקמטיא עוברת לסוחר. הממון הוא הערך האוניברסאלי לפיו נמדד הכול – הן העולם האנושי והן הטבע. הממון הוא תמצית קיומו של האדם ותמצית עוינת זו שולטת עליו והוא עובד אותה וסוגד לה. אלוהי היהודים עבר תהליך של חילון והיה לאלוהי האנושות. שטר הכסף הוא אלוהיו האמיתי של היהודי… Der Geldschein ist der wahre – Gott des Juden…

הבוז להגות, לאמנות Die Verachtung für das Denken, für die- Kunst… להיסטוריה ולאדם כיעד בפני עצמו, מוצאים את ביטוים רק באופן מופשט באמונה היהודית, לעומתם נקודת המוצא הממשית, היא איש הכספים. כך בין היתר באה לידי ביטוי גם מערכת היחסים בין הגבר לאישה ההופכת באופן זה לסחורה עוברת לסוחר. האישה נקנית ונמכרת בכסף. לאומיותו המתעתעת של היהודי הוא לאומיות הסוחר, איש הממון.

רק כאשר יעלה ביד החברה להשיל מעליה את המהות היהודית – הרוכלות ומחולליה – ייהפך היהודי לבלתי אפשרי, שכן תודעתו תוותר ללא יעד- ohne Ziel…

את מסתו מסיים המחבר במשפט מחץ שיהפוך לימים לסיסמת היודופוביה:

האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות.

ההיבט הפתולוגי בשנאה העצמית של מרקס בא לביטוי בין היתר בהפלגה הגורפת של המחבר אל מחוזות המופשט בנוסח תיאולוגי, זאת, בהעדר גמור ומוחלט של נתונים כלשהם האמורים לבסס את טיעוניו. אילו ביקש לבסס את סוגיית הפרולטריון הנאנק תחת העול הקפיטליסטי ב"עולם העבדות" הרי שעמדו לרשותו בראש וראשונה העובדות הכרוכות במצב עמו שלו. היו אלה המוני הפרולטריון היהודי ברחבי אירופה שהיו נתונים בתחתית סולם הניצול – הוא ה"לומפנפרולטריון" – לכל דבר ועניין. ואכן ממש לנגד עיניו קמו ארגוני פועלים יהודים ברחבי אירופה. אופייני היה ארגון הפועלים היהודים בלונדון Social Revolutionary Association of Jewish Workers שנוסד ב-1876 בימי שהותו של מרקס בבירת בריטניה. אולם לעובדות אלו אין זכר בכתביו. כך, אף לא מלה אחת על הפרעות ביהודים ברוסיה ה"סופות בנגב" (1881 – 2) שהפכו אבן דרך בתולדות העם היהודי וגרמו לרבים וטובים להתפכח מבשורת האמנציפציה.

באחד ממאמריו שראו אור בניו יורק דיילי טריביון, תחת הכותרת: "המלווה היהודי", מציג המחבר את היהודים כסוכני מלחמות המממנים כביכול מכיסם את מחרחרי המלחמה האירופאים:

שטיגליץ הוא לצאר אלכסנדר מה שרוטשילד הוא לפרנץ יוזף, ופולד ללואי נפוליאון. הנה כי כן, אנו מוצאים מאחורי כל רודן את המממן היהודי… האמת היא שתאוות הדיכוי של הרודן הייתה חסרת תקווה, וכדאיות המלחמה הייתה חסרת כל תועלת אלמלא חבורת יהודים המיטיבה לרוקן את הכיסים.

הבוז להגות, לאמנות, להיסטוריה ולאדם כיעד בפני עצמו, מוצאים את ביטוים רק באופן מופשט באמונה היהודית, לעומתם נקודת המוצא הממשית, היא איש הכספים…

את מסתו מסיים מרקס במשפט מחץ שייהפך לימים לסיסמת האנטישמים:

האמנציפציה החברתית של היהודי היא האמנציפציה של החברה מן היהדות.

הפתרון של מרקס כפי שבא לידי ביטוי בקומוניזם, וזה הרוסי בפרט – אסון השני בהיקפו לאחר הנאציזם בצוויליזציה המערבית – והעובדה שבמרכז המהפכה הקומוניסטית ניצבה שורה ארוכה של יהודים, החל בטרוצקי, יגודה, סבירדלוב, … עבור ברוזה לוקסמבורג… וכלה ב הונגריה… הזניקה את האנטישמיות והעניקה לנאציזם עוד שלב בסולם היודנהאס.*

*להרחבה בנושא ראו הפרקים "שד הרדיקליזם היהודי" וכן חרדת המישלינגה

אויגן דירינג – Ertotung und Ausrotung – רצח והשמדה!

אויגן דירינג (: Eugen Karl Dühring 1833 – 1921) הפילוסוף והכלכלן, פרופסור באוניברסיטת הומבולט, מן האנטישמים הקיצוניים בקרב האליטה התרבותית של גרמניה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

בחיבורו משנת 1881: היהודים כשאלה של גזע, מוסר ותרבות. בליווי תשובה היסטורית עולמית – "Die Judenfrage als Racen-, Sitten- und Culturfrage. Mit einer weltgeschichtlichen Antwort"

תוקף דירינג את היהדות, מאשים אותה בקיצוניות, וטוען ש"נחיתותם" באה לידי ביטוי בהתבדלות קיצונית וצרות אופקים, כיוון שכך, מאחר ואין ביכולתם לתרום דבר לתרבות ולמדע, ועל כן הם מהווים סכנה חמורה לעמים אל תוכם הסתננו, וכדי לצמצם את השפעתם על חיי המדינה והחברה, יש לשלול מהם את הזכויות שהוענקו להם במסגרת האמנציפציה, לאסור את השתלבות היהודים במשרות ממשלתיות ולבטל את נישואי תערובת, שהם סכנה קטלנית לעם המארח ולגרמניה בפרט.

הרוח הגרמנית הושחתה כליל על ידי השחיתות החברתית שהיא הבסיס לקיום היהודי, והיא זו שהביאה לשחיתותה וניוונה של גרמניה. ביטויו העליון של הרשע היהודי היא המזימה המכונה נצרות אשר נטלה על עצמה להדביר את "המורשת הנורדית" של גרמניה.

את חיבורו מסכם ההוגה הגרמאני בהצעה קונקרטית:

לשאלה היהודית יש רק פתרון אחד "רצח והשמדה" (Ertotung und Ausrotung ) הם הדרך האחת והיחידה להביא לכיליון היהדות (Judentum) אשר אין לה זכות קיום על פני האדמה.

למותר לציין שפתרונו של דירינג בנוסח רצח והשמדה אינו בהכרח מטפורה, וזו זכתה למימוש בפתרון הסופי.

בעיני תומס מאן היה וגנר (1813 – 1883) הכישרון המוסיקלי הגדול ביותר בתולדות האמנות. על פי הרמן לוי, בנו של רב, מי שניצח על הופעת פרסיפל בבירוית ב-1882, ומי שסבל קשות מן היודנהאס של ווגנר: "הוא היה הדמות הטובה והנאצלת". בעיני הרצל, האופרה Tannhäuser היא זו שביססה את השקפתו הציונית.

בחיבורו Judentum in der Musik משנת 1850, המשתית את היודנהאס שלו על שילוב של ההגות הרדיקלית של ההגלינים הצעירים, ומורשת הגרמאנית בנוסח שירת הניבלונגים. את שקיעת האלים של המודרנה מייחס וגנר ל"רוח היהדות" Der jüdische Geist — בלשונו.

מכאן שהשחרור מיהודים נועד להשיב לגרמאניה את ערכיה הקדומים, הנעלים. כל יצירתו המוסיקלית הוקדשה למטרה זו. גם אם ווגנר לא מחדש הרבה מעבר לעקרונות היודנהאס בהגות הגרמנית של המאה ה-19, הרי שהוא מקצין אותם.

היהדות – מרכיב זר, עוין, והרסני… הדמון המזויף של שקיעת האנושות.

ובאשר ליהודי המומר, המעורב בתרבות גרמניה, הרי שהוא…

חסר לב יותר מכל כל בני אנוש, זר לחברה אותה הוא לא מבין. היהודי המנותק כליל מהגייסט הפולקי – Volkgeist – נעדר נשמה, נעדר כליל להט יצירתי…

מדגם המייצג את העדר אותו להט יצירתי על פי וגנר, הם פליקס מנדלסון,

ג'אקומו מאיירבר והיינריך היינה… מכאן המסקנה לפיה…

רק היעלמותו הגמורה והנחרצת של היהודי היא זו שתביא ישועה לפולק הגרמני.*

*להרחבה בנושא וגנר, ובפרט סוגיית מוצאו היהודי, ראו הפרקים: "חרדת המישלינגה". להיבט הסדומזוכיסטי ביצירתו של ווגנר ראו הפרק "שקיעת האלים".

היה זה ניטשה, מי שנמנה בתחילה על מעריצי ווגנר, לאחר שהבין היטיב את ההשלכות על הרוח הגרמנית תיאר את ווגנר כבר ב-1888 כמי שהיה אומנם גאון, אך עם זאת חולה נפש, נרקוטי, חולני, היסטרי ואכזר, אמן התחבולות ההיפנוטיות, עריץ נוירוטי. וציטט את ווגנר מי שבמכתבו ל ללודביג השני, מלך בווריה בשנת 1881 ראה לציין: "אני הנני התגלמותו של הגרמני, אני הוא הרוח הגרמנית."

Befehl ist Befehl und Ordenung must sein

"פקודה היא פקודה וסדר חייב להיות" קביעה נחרצת זו הנסמכת על הצוו הקטגורי של עמנואל קאנט, גדול הפילוסופים הגרמנים, הייתה לביטוי אולטימטיבי של הפרט הגרמאני המחויב למלא את עקרון הפיהרר – Führerprinzip…

היה זה אייכמן במשפטו בירושלים, כאשר התובע הציג בפניו את אחד הפשעים שביצע, הייתה תשובתו, עליה שב וחזר: "לא יכולתי כלל שלא לבצע משימה זו, משום שהדבר לא היה בסמכותי." ובאשר למקור אותה סמכות הסביר כי פעל על בסיס "הצו הקטגורי" (אימפרטיווי) של עמנואל קאנט. וכי מילא את חובותיו לא מתוך אנטישמיות קנאית כי אם במסגרת חובת מילוי עקרון הפיהרר – Führerprinzip קרי: הביטוי העליון של הצו הקטגורי: Der höchste Ausdruck des kategorischen Imperativs… כך… על פי הצו: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי" allgemeines Recht

"קניבליזם עברי -דת של קורבנות אדם"

הנס נוימן (Naumann 1886 – 1951) מצמרת האיטלקטואלים, פרופסור לספרות ומנהל הספרייה באוניברסיטת בון, נטל חלק נלהב בטכס שריפת הספרים בו נאם וציין כי…

כל ספרות שאינה תורמת לערכיה הקדושים של הרוח הגרמנית כגון הקשר המשפחתי, ערכי האומה, הפולק (volk) דם ואדמה… וכן ערכים דוגמת טוהר מידות של הגזע הארי, שיבה אל מקורות הגזע, אבירות, משמעת, אחדות לאומית וסדר, מקומה בלהבות מדורה. וכי מה שעולה בלהבות הוא זבל, רעל רוחני, זוהמה…

מרטין היידיגר – הפיהרר הוא הנביא המגשים את חלומותינו…

מרטין היידיגר (Heidegger 1889 – 1976) פילוסוף אסטטיקה ופנומנולוגיה הזוכה לתואר אבי זרם האקזיסטנציאליסטי, בנאומו ב-, 1933 לכבוד עלייתו של היטלר לשלטון ראה לציין…

הסערה הלאומית העוברת על ארצנו משיבה אותנו אל הגדולה המלווה את עמנו מזה אלף שנים ומזניקה אותנו אל שיאים חדשים. הערכים הצרופים עמוק בנפש עמנו פורצים עתה ביתר שאת. החלומות מתגשמים… הרייך החדש קם על רגליו… הפיהרר הוא הנביא המגשים את חלומותינו – Der Führer ist der Prophet, der unsere Träume erfüllt… דור חדש קם לנגד עינינו, נערך שינוי מכריע בחיי האומה. הליכוד הלאומי הוא היעד שהושג… חלומו של ביסמרק זכה להגשמה… עם עליית הנאציזם לשלטון הוסרו המגבלות על הרוח הדינאמית של הפרט… זוהי מהותה הנחרצת של החירות…

אגב, את חיבורו המרכזי הוויה וזמן – – Sein und Zeit, משנת 1927 הקדיש מרטין למורו לפילוסופיה הנערץ עליו, אדמונד הוסרל (Husserl) היהודי, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית.*

*היה זה הוסרל, מי שדאג למנות את היידיגר למרצה לפילוסופיה – ובהמשף אף לראש קדרה לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג בשנת 1928.

על פי היידיגר פסגת הערך המוסרי באה לידי ביטוי בהקרבה עצמית למען

ישועת הווייתה המהותית של האומה… מכאן ש… הפיהרר עצמו, והוא בלבד, הוא המציאות הגרמנית, ההווה, וחוקה… הייל היטלר! . Der Führer selbst, und er allein, ist die deutsche Realität, die Gegenwart und die Verfassung… Heil Hitler!

היידיגר הוא שקבע את צו באדן שהשעה פרופסורים לא-ארים באקדמיה, בין המגורשים נמנה אדמונד הוסרל… היידיגר היה הדמות הבכירה בהקמת מכון ללימוי גזע וגנטיקה לפיהם אוטנזיה היא תרומה רבת חשיבות לשימור בריאות האומה- Um die Gesundheit der Nation zu erhalten…

באשר לשואה, אף לא מלת גנאי, שכן "גרמאנים רבים נפלו במלחמה, כך גם יהודים…" – „Viele Deutsche sind im Krieg gefallen, ebenso wie Juden…“

כאן יש לציין שהיו אלה חנה ארנדט, סטודנטית של היידיגר, וכן פול סרטר. מי שהגנו על המוניטין של היידיגר, וב-1951 האיש מונה לפרופסור באוניברסיטת פרייבורג ועדיין זוכה במעמד נכבתד בצמרת הפילוסופים של המאה העשרים.*

*אגב, באשר לחנה ארדנט מי שניהלה רומן סוער עם היידיגר באוניברסיטת מרבורג בשנים 1924–1925, סטודנטית יהודייה בת 18 בעת ההיא, והיידגר – פרופסור נשוי בן 35…

איור לתמיכת הרובד האינטלקטואלי בנאציזם, היה מקרה החברה הפילוסופית הגרמנית DPG (Deutsche philosophische Gesellschaft). בכנס החברה באפריל-1933 במגדברג, עם עלייתו של היטלר לשלטון, נדונה דרכו של הארגון לנוכח המהפך המדיני. הדיונים תמכו ברובם המוחלט באישיותו של אדולף היטלר אשר תוארה כ"שיקום נעלה של גרמניה… בנוסח… Wir leben des Glaubens, dass die Ideen die Wirklichkeit des Menschen mitzuformen haben… אנו מאמינים שלרעיונות יש תפקיד בעיצוב המציאות האנושית.

שנה לאחר מכן, מחצית מחברי הארגון היו חברי המפלגה.

הערת סיכום

אם ביטויים כגון חובת ההשמדה של היהודים מפי בכירי ההגות הגרמנית, אמורים היו לשאת מטען מטפורי, הרי שבעידן הנאצי הן נתפסו כחובת מעשה לפתרון הבעיה היהודית.

אל פסגת הסילוף הגיע מקרהו של ניטשה כאשר אמירותיו הסרקסטיות הוסברו כביטוי לעולמו הרוחני. ההיבט הפילושמי בכתביו נסתר כליל, וכך סלידתו מן היודנהאס הגרמני. תורתו של ניטשה לפיה תרבות [חייבת] לעודד לא שוויון אלא גדלות" ו"ליצור תנאים הדורשים גברים חזקים יותר".

באשר לשופנהאואר, היטלר התגאה…

נשאתי איתי את יצירותיו של שופנהאואר לאורך מלחמת העולם הראשונה. ממנו למדתי הרבה"… "שופנהאואר הוא זה שהעלה על נס את כוח הרצון הגובר על ההיגיון.

היטלר קיבץ את כל אותן המובאות כביטוי נחרץ של הפילוסופיה הגרמנית המעניקה תשתית מוסרית לדרוויניזם החברתי. אותה הוא נרתם להוציא אל הפועל.

שכן, רק לחזקים ניתנה הזכות לשרוד. הפילוסופיה הגרמנית קובעת כי העיקרון הנעלה הוא נצחונו של החזק וההשמדה או כניעה ללא תנאי של החלש". קיומו של הפרט מותנה רק באמצעות המאבק האכזרי ביותר." מכאן שהחוק העליון הוא רק הכוח ורק "האיש החזק הוא הצודק".

להלן רשימת של מובאות מכתבי צמרת ההגות הגרמנית. בחרתי לצטט שני נושאים אשר הם היו "סלע גרניט" בדרכו של הפיהרר: א. פולחן המלחמה. ב: ידנהאס.

הרדר – Herder – האומנם Judenfeinde –אויב יהודים?

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (Herder 1744 – 1803) ידידו הקרוב של קאנט, תיאולוג ופילוסוף פרוסי מבעלי השפעה מרבית על עידן הסער והפרץ – Sturm und Drang – והספרות הגרמנית בעידן הנאורות.

נהוג להציג את הרדר כפילושמי בזכות העובדה כי בכתביו דגל בגישה ליברלית, ואף יש מי שראו בו את הציוני הראשון שכן תמך במולדתם של היהודים בפלשתינה. את העם העברי במולדתו מציג הרדר כמי שנאלצו להתמודד עם אויביהם – Judenfeinde בלשונו, הרדר מהלל את…

התנ"ך העברי המשקף את הרוח וההיסטוריה של אותו עם מיוחד ויוצא דופן… השירה הנעלה ביותר בעת העתיקה וכזו תישאר בכל עתיד נראה לעין…

בעודו משבח את העם העברי בארצו, הרי שעם חורבן הבית השני והגלות, רבים מהם עברו שינוי מהותי וחל בהם שלב של דגנרציה… מייד עם צאתם לגלות הפך היהודי לסוחר כספים (Geldhandel) ובכך הפך את ארצות אירופה אליהם היגר ל"עבדים מרצון של המנצל היהודי"

הם מעולם לא הקימו בארצם תרבות מדינית בוגרת, מכאן שמעולם לא ידעו את הערכים הנעלים של חירות וכבוד… מאז ומתמיד נעדרו כל רגש של פטריוטיזם, ערכים שדבקו בהם בהיותם בארצות הגלות.

ואף יתירה מזאת:

העם הנבחר אשר האלוהים בעצמו העניק להם ארץ מולדת, הפכו במהרה לצמח טפיל על שורשי העמים אליהם נדדו… חבורת סוחרים אשר על אף הרדיפות מהם סבלו, הרי שהם נעדרים כל רגשי כבוד ואף ביטלו כל ניסיון לשוב ולשבת בארצם.

יהודים בימי קדם שמחו לחיות בקרב עמים… ובכך היו מדינות באירופה שהפכו מרצון לעבדים של המנצל היהודי… הם מעולם לא הצליחו לבסס תרבות בעלת משמעות ובוגרת בארצם שלהם, מכאן שמעולם לא זכו ברגש של כבוד וחירות, מעולם לא נמצא פטריוט יהודי…

ואף ביתר שאת…

בחיבורו -Ideen zur Philosophie der Geschichte der Menschheit – רעיונות לפילוסופיה של תולדות האנושות משנת 1784 מונה המחבר את האסונות שנחתו על תרבות המערב, הקטלני ביניהם הוא המקרה היהודי…

היהודים הם גידול פרזיטי הדבק כמעט בכל עמי אירופה. ומוצצים את דמם. העובדה שמגפת הלפרוזה (צרעת) הובאה לאירופה על ידם אין בה כל ספק. אבל קיים אף אסון חמור מזה..הלוואה בריבית קצוצה על ידי הבנקים, מי שהפכו למשרתי המלוכה ובכך הצמיחו מקרבם את השלילה הברברית שפגעה אנושות בעמי אירופה.

מזה אלפי שנים, מאז הופעתם על בימת ההיסטוריה, היהודים לא היו כי אם גידול ממאיר על שורשי העמים. גזע של מתווכים ערמומיים על פני תבל כולה. הם גרמו לנזק בל ישוער למדינות בלתי מפותחות. זאת, על ידי עצירת התפתחות חופשית וטבעית של כלכלת העמים הילידים.

מאחר וישראל בתפילותיו קובע כי הוא "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב." וכי פלא בכך שהוא מעלה על עצמו את שנאת הגויים?

בהרצאותיו נהג לצטט את קאנט:

כל יהודי הוא רמאי… לא רק בעסקים כי אם גם בחיי יום יום…

ברונו באואר – "דת מושתתת על אמונות תפלות, אכזרית, נקמנית…"

ברונו באואר – "דת מושתתת על אמונות תפלות, אכזרית, נקמנית…"

הוגה נוסף הניצב בצמרת ההגליאנים הצעירים הוא ברונו באואר (Bauer 1809 – 1882)

בחיבורו Die Judenfrage משנת 1843 – שנה לאחר פרסום חיבורו של גוצקוב, מציג המחבר השקפה אנטי-נוצרית רדיקאלית אשר מקורה, על פיו, ביהדות, אותה הוא מגדיר כ..

דת מושתתת על אמונות תפלות, אכזרית, נקמנית, ואגואיסטית, מאובנת, נוגדת כליל את הקדמה האנושית, ונטולת ערכים הומניטריים.

באשר ליהודים עצמם, הרי שהם…

שונאים כל מי שאינו יהודי, ובעודם מסתתרים מאחורי חומת מגן של ה"תורה", בשל ניגודם הפנטי, והפרטיקולריזם הקשוח, אין הם תורמים דבר לא לתרבות המערב, ולא למאבק הגרמני לעצמאות. מכאן שמתן אמנציפציה ליהודים הוא פשע נגד הפולק הגרמאני.

כך למשל, היהודי בווינה הנסבל אך בקושי, הוא זה הקובע את גורלה של הקיסרות כולה באמצעות כוחו הכלכלי. היהודי משולל הזכויות במדינה הגרמנית הקטנה ביותר הוא המכריע את גורלה של אירופה כולה…..היהודי זכה באמנציפציה בדרכו היהודית המיוחדת, לא רק משום שרכש לעצמו עוצמה כלכלית, אלא משום שבאמצעות ממונו הפך הכסף למוקד הכוח העולמי, והרוח המעשית-אנוכית של היהדות הפכה להיות רוח העולם הנוצרי כולו. היהודים זכו באמנציפציה על ידי כך שהנוצרים הפכו להיות יהודים.

כמו כן קובע ההיסטוריון שבו, כי…

היהדות נעדרת היסטוריה, וטבעם המזרחי פוסל את חירותו של אדם, מכאן שהיהודי מעצם מהותו מנוגד לקדמה אנושית.

תרומתו האינטלקטואלית של באואר לתולדות הציוויליזציה המערבית, הוא הגילוי המכריע באשר למקורה של הנצרות:

… הנצרות, דת החירות והאהבה, מקורה בתרבות היוונית הקלאסית (!) ולא בדת היהודים. הנצרות נטשה את היהדות בשל העדר מוסר, אגואיזם וחומרנות.

באשר לאמנציפציה, באואר אינו דוחה מתן זכויות ליהודים, אולם זאת בתנאי שיחדלו לשנוא את הנצרות, רק לאחר שיסירו מעצמם את חרפת היהדות, יזכו בתכונות אנוש, ויהיו בני אדם המוכנים להשתלב בקרב האומה בה הם שוהים, רק אז יהיו זכאים לשוויון זכויות.

תורתו של באואר זכתה לחיבוק חם בקרב חוג מרעיו בקרב ההגליאנים הצעירים. כך לודוויג פוירבאך (Feuerbach 1804 – 1872) פילוסוף ואנתרופולוג המבקר קשות את הנצרות ומציג את המונותאיזם כהתגלמות האגואיזם היהודי, זאת, בניגוד לערכיו הנעלים של הפגאניזם הפתוח לקראת הטבע ומגלה עניין בחקר המציאות, בעוד שהדת היהודית כל כולה מוגבלת ומרוכזת בסיפוק צרכיו של הפרט ונעדרת כל ערך אתי. קללה אותה הורישה לנצרות. את תכני היודנהאס של פויירבך פיתח בהרחבה קרל מרקס.

"שוויון הוא מוות, היררכיה היא חיים, כתב לנגבן. צ'מברליין לא ראה סיבה לתת לגזעים נחותים זכויות שוות. טרייצ'קה בז לדמוקרטיה, סוציאליזם ופמיניזם ("מחלות יהודיות" בלשונו). והילל את האימפריאליזם הלוחם ("עמים אמיצים מתרחבים, עמים פחדנים מתים"). לגארד אמר על הסלאבים ש"ככל שיקדימו להתפגר, יהיה טוב יותר לנו ולהם גם יחד". עם זאת, היעד המרכזי במשנתו הייתה הקריאה להשמדת יהודים. בנושא זה הזדהה עם השקפתו של לנגבן.

השניים, מי שזכו למעמד של "שני האינטלקטואלים המשפיעים והפופולריים ביותר של שלהי המאה התשע-עשרה בגרמניה" אילו זכו לחיות במאה העשרים היו זוכים לתואר "אידיאולוג נאצי" לכל דבר ועניין.

לודוויג אנדריאס פון פויירבך – מונותאיזם – קללה יהודית

תורתו של באואר זכתה לחיבוק חם בקרב חוג מרעיו בקרב ההגליאנים הצעירים (Junghegelianer). כך לודוויג פוירבאך (Feuerbach 1804 – 1872) פילוסוף ואנתרופולוג המבקר קשות את הנצרות ומציג את המונותאיזם כהתגלמות האגואיזם היהודי, זאת, בניגוד לערכיו הנעלים של הפגאניזם הפתוח לקראת הטבע ומגלה עניין בחקר המציאות, בעוד שהדת היהודית כל כולה מוגבלת ומרוכזת בסיפוק צרכיו של הפרט ונעדרת כל ערך אתי. קללה אותה הורישה לנצרות. את התכנים האנטישמים של פויירבך פיתח בהרחבה קרל מרקס.

פרידריך דאומר (Daumer 1800 – 1875)

דאומר, תלמידו של הגל, משורר ופרופסור לפילוסופיה וידידו של פוירבאך, מרחיק לכת מרעהו ומגלה לעיני הגוי התמים את מסורת ה"קניבליזם" הצרוף בתלמוד, הבא לביטוי בשתיית דם בפורים – "אחד הסודות המיסתוריים של הרבנות". את תורת הקניבליזם, עיקרון הקרבת אדם לאלוהים, התורני הורישו היהודים לנצרות, כך ישו הצלוב, וכך קורבנות האינקוויזיציה… כל זאת מורשת יהדות.

באפריל 1842 בימי עלילת הדם בדמשק מפרסם דאומר את חיבורו:

Der Feuer- und Molochdienst der Hebräer – האש – ופולחן מולוך של העברים. בו מכריז האיש על ממצא ארכיאולוגי במרתפי בית כנסת בנירנברג, שם נמצא תנור ובו עצמות אדם. אכן, עדות נחרצת להקרבת קורבנות בדת היהודית. עדות לעובדה שהיהודים טבחו בילידיהם ובילדי גויים.

לאישור תורתו מצטט דאומר פסוק ממלכים ב' ג' כ"ז:

וַיִּקַּח (מלך יואב) אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה".

למותר לציין כי מואב היה שבט כנעני סוגד לאליל כמוש. מן הראוי היה מצידו של דאומר לצטט את עקדת יצחק.

ארנסט הקל (Haeckel) והפתרון הסופי – המתת חסד – Euthanasia…

בעוד שקונסטנטין פרנץ הנ"ל היה פילוסוף המרחף בענני הדמיון והזיה, הרי שארנסט הקל (1834 – 1919) היה ביולוג ורופא, מאבות האוגניקה, המשתית את השקפתו על מחקר של נתוני אמת. בין היתר על ידי סילוף תורתו של דרווין. הקל שב והכריז כי יש בכוונתו להשביח את המין האנושי על בסיס חקר השפעת התורשה על אישיותו של הפרט.

מכאן הכורח על פי הקל בהשמדת היהודים על בסיס המשנה הפרוסית לפיה יש לבחור בהמתת חסד של "מי שנעדרים זכות לחיות". קרי:

Lebensunwertes Leben.

מחקרו המקיף בנושא התורשה העלה נחרצות כמי שהוא הגזע העליון, הם הגרמנים, מי שמצוי בתחתית סולם הגזע הם היהודים. (וגם השחורים). אולם, על פי הקל, לא זו בלבד שהיהודים אינם מסתפקים במעמד של תת-אדם, הם חותרים תחת אושיות הגזע הגרמני העליון. מכאן הצורך הדחוף לכלול את תת-אדם היהודי ברשימת הבלתי ניתנים לריפוי הזקוקים להמתת חסד – אוטנזיה -. זאת, במסגרת למה שהוא מכנה Kulturkampf – מאבק תרבות. את היהודים יש להכרית יחד עם חולי נפש, חולי סרטן, נכים וכו'. החולי היהודי הבלתי ניתן לריפוי על פי הקל היה מחלה תורשתית של דם מזוהם ומוח מעוות. השמדת היהודים שהחלה לאחר ביטול מבצע האוטנזיה T-4 בשנים 1938-1941, נסמכה "מבחינה מדעית" על תורתו של הקל, מגיבורי התרבות שקדמה לעליית הנאצים לשלטון.

פרידריך פון הלוואלד (Hellwald)

היהודי הוא סרטן המכרסם אט אט את בשרם של שאר העמים – Der Jude ist ein Krebsgeschwür, das langsam am Fleisch anderer Völker nagt.

הלוולד (1842 – 1892) היסטוריון אוסטרי הנודע בכתביו על תולדות הציוויליזציה, מקדיש את ספרו: Naturgeschichte des Menschen – היסטוריה טבעית של בני אדם לתיאור אופים של עמים שונים. באשר ליהודים…

היהודים הם לא רק קהילה דתית שונה כי אם גזע שונה לחלוטין מאיתנו מבחינה אתנית… היהודי הוא קוסמופוליטי, ובעל תבונה מסוימת שהופכת אותו לאדון הארי הישר. במזרח אירופה, היהודי הוא סרטן המכרסם אט אט את בשרם של שאר העמים. ניצול בני אדם הוא מטרתו האחת והיחידה. אנוכיות מזה, ופחדנות מזה הם המאפיינים העיקריים שלו; הקרבה עצמית ופטריוטיות זרים לו לחלוטין.

למותר לציין שהכתוב שב וצוטט אינספור פעמים, ולא רק בדר שטימר.

קרל גוצקוב –הפתרון לשאלה היהודית: Selbstvernichtung – השמדה עצמית

כך הסופר והמחזאי, קרל פרדיננד גוצקוב (Gutzkow 1811 – 1878) בין נושאי הדגל של "גרמניה הצעירה" (Junge Deutschland) ותומך במתן אמנציפציה ליהודי ארצו. על פיו:

היהודי הנצחי זקוק לאמנציפציה, שכן רק זו תחלץ אותו מקללת היהדות:

היהודי הנצחי הוא התגלמות אולטימטיבית של התאווה לחורבן והרס הצרופים בנשמתו… היהודי נעדר כליל ערכי מוסר… מכאן המסקנה כי רק כאשר נצליח להיפתר מן האגואיזם הקטלני… רק אז יבוא הקץ ליהדות, והאנושות תזכה לישועה.

גוצקוב קורא ליהודים לנטוש את דתם שאינה אלא "פסולת רקובה ומנוונת", ולחבור לדת עולם.

את משנתו מציג האיש בהרחבה בחיבורו משנת 1842 Die Zeitgenossen.

מדגם המייצג את גאולת היהודי מקללת אמונתו, הוא גיבור מחזהו הנודע אוריאל אקוסטה, גיבור היצירה אקוסטה היהודי זוכה בחירות לאחר שנטש את היהדות.

באשר ליהודים "הם עם המנצלים כל רגע להתעשר, לא רק על חשבון הגויים אלא גם תוך ניצול בני עמם. מעשה אותו מכנה גוצקוב "מעשה ברברי".

היהודי אדיש ודוחה כל מה שאינו משרת את האגו שלו. בעל אופי נעדר כליל ערכי מוסר, שאינו מסוגל לגלות ולו בדל אמפטיה לזולת, בפרט אם זה אינו יהודי.

והתומך הנלהב באמנציפציה ממשיך ומתייחס אל הנער היהודי:

הנער היהודי חצוף, נעדר רגש בושה, אינו מסוגל לאמץ את ערכי ההתנהלות הנאצלת… חיי היהודי נעדרים כליל נתיב של תרבות והומאניות… אמנות ומדע. כל מה שמעניין אותם הוא רק אם מדובר ברווח כספי..

זהו סטריאוטיפ מורשת ימי הביניים של היהודי הנצחי אנוכיות, העדר אמפטיה כלפי הזולת, קשי לב…

גוצקוב דוחה על הסף את הטענה המקובלת בקרב היהודים לפיה אופיים על כל השלילה שבו, נובעות מדיכוי ורדיפות. אותם הוא מכנה: "טענה חסרות שחר".

הפתרון, כצפוי הוא המרת דת. כל תכונות היהודים הליכות גסות, נחיתות הרוח, אופן הדיבור, חשיבתם ההרסנית, רדיפת הבצע, האגואיזם, כל אלה הם תוצאות נידוים מן החברה. העניקו להם זכויות אזרח ותראו אותם מנשלים מעצמם את אופים הבזוי והופכים לחלק מן החברה הנורמטיבית.

על היהודים לעקור את שורשי הרשע הצרופים בנפשם,

האגואיזם וחוסר אמפטיה הן תכונות העוברות בירושה ועליהם להיפטר מקללת היהדות.

היהודי הוא אחסוור הבז לישוע הקורס תחת כובד הצלב

האומנם אתה בנו של אלוהים ולא מסוגל לשאת את הצלב על גבו? באשר לנידוי הנצחי של היהודים, הסיבה לכך איננה בעובדה שסירבו לקבל את הנצרות, כי אם בשל הרשע הצרוף בנפשם. העדר ערכי אצילות ומוסר, העדר אחווה לזולת ואצילות נפש, הבוז ליופי… מכאן, שהם לא פשעו נגד הנצרות כי אם נגד האנושיות.

אהסוורוס המודרני הוא היהודי בקרבנו השומר בנאמנות על כל השלילה שבנפשו. אהסוור ביצע את הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה, והיהודי הנצחי ממשיך את דרכו בימינו.

היהודי נעדר כליל תרומה לאנושות, נותר מחוץ לערכי התרבות. מחוץ לרנסנס, לרפורמציה, להמצאת הדפוס, לגילוי ארצות, ואף להמצאת אבק שריפה…

הרשע הקטלני ביותר בנפש היהודי הוא האגואיזם.

מכאן שהפתרון היחיד לקללת היהדות שנותר, הוא אמנציפציה של היהודי מיהדותו על ידי Selbstvernichtung – השמדה עצמית.

עם זאת, הקללות שמטיל האיש על היהדות חורגים בכמה מקרים יוצאים מן הכלל, כך טוען האיש ש"כמה מן היהודים נמנים על טובי ידידי…", וכי הוא רגיש לסבל היהודי Judenschmerz…

פרדוקס ניטשה – Ecce Homo הנה האיש

פרדוקס ניטשה – Ecce Homo הנה האיש

היה זה אלפרד רוזנברג מי שהכתיר את ניטשה בתואר אבי הנציונל סוציאליזם. ואכן, להערצת ניטשה בעידן הנאצי לא היה גבול.

היטלר שב ומצטט אותו ב"שיחות שולחן", ניטשה הוא זה שתבע את הביטוי Übermensch – עלאדם (… ושמא אלאדם?)… על פי מרטין היידיגר: ”ניטשה העניק לגרמניה את רעיון השליטה בעולם. חיבורו הרצון לעוצמה – Der Wille zur Macht זכה לביטוי עליון של הרוח הגרמנית בסרטה של

של לני ריפנשטאל ניצחון הרצון Triumph des Willens – משנת 1935 בהפקתו של הפיהרר עצמו.

וכו'… וכו'

ועתה אל סוגיית ייחסו של "אבי הנציונלסוציאליזם" בכתביו אל ה – Germanentum מכאן, ואל ה – Judentum מאידך.

בכל מקום בו גרמניה מתפשטת היא משחיתה את התרבות. כל פשע גדול נגד התרבות שבוצעו במהלך ארבע מאות השנים האחרונות צרוף במצפון הגרמני….

Ecce Homo הנה האיש

ומנגד…

היהודים הם ללא ספק הגזע האיתן, הטהור והעיקש ביותר שחי באירופה כיום. הם יודעים לשגשג גם בתנאים הגרועים ביותר…

סגנונו של ניטשה אפוריסטי, מקוטע, מטאפורי, אניגמטי… נעדר כליל ולו ניסיון שולי להתבסס על מסד נתונים, סגנון אותו מגדיר ניטשה עצמו:

ככל שהדבר מרוחק מן המציאות כן טהור הוא יותר, יפה וטוב יותר…

ואכן מודה האיש Credo quia absurdum – אני מאמין משום שזה אבסורד.

ובאשר לדיון פילוסופי…

הנה כי כן, הסגנון המופשט הנעדר כליל יחס רציונאלי למציאות, ניתן לפרשנות בהתאם לאג'נדה הפוליטית/רוחנית של הקורא, ואף ביתר שאת, של החוקר.

אין זה מפליא אפוא שג'ורג' סנטיאנה קרא לניטשה…

"נכה חוקתי"… שהעדיף את האווירה המגבשת של שקר, תשוקה, ונקודות מבט סובייקטיביות על פני אמת".

מכאן הגדרתו של סנטיאנה לסגנונו של ניטשה… "גאונות אינפנטילית".

בספרו האחרון "הנה האיש" (Ecce Homo) מסכם המחבר את משנתו באשר לפולק הגרמני…

כל פשע גדול נגד התרבות שבוצע במהלך ארבע מאות השנים האחרונות טמון במצפון נשמתו הזעירה והבזויה של הגרמני… הגרמנים נטלו על עצמם את האחריות לכל דבר הקיים היום – החולי והטיפשות… הנוירוזה הנקראת אומה – הגרמנים גזלו מאירופה עצמה את משמעות הקיום והובילו אותה לתוך סמטה של עיוורון…

הם אלה אשר חוללו את דמותו של "אינטלקט גרמני", קרי: זוהמה פסיכולוגית שזכתה במעמד אינסטינקטיבי…

ומנגד הפן הפילושמי…

כל בעיית היהודים קיימת רק במדינות לאום, שכן כאן האנרגיה והאינטליגנציה הגבוהה שלהם, הון הרוח והרצון המצטבר שלהם, שנאספו מדור לדור דרך לימוד ארוך בסבל, צריכים להיות כה רווחיים עד כדי כך שיעוררו קנאה ושנאה המונית. השנאה, זו המתפשטת בימינו כמעט בכל האומות העכשוויות היא זו אשר מובילה את היהודים לטבח, בבחינת שעיר לעזאזל האשם בכל אסון ציבורי ואישי אפשרי.

והמחבר מסכם במשפט מחץ…

… היהודים הם מעבר לכל ספק הגזע החזק, הקשוח והטהור ביותר שחי עכשיו באירופה.

בחיבורו הנה האיש – Ecce Homo כתב כי הגרמנים אינם מבינים עד כמה שהם מרושעים. ומוסיף כי…

"לכל מקום אליו חודר הגרמאני הוא מותיר אחריו חורבן והרס."

* הרחבה בנושא ימצא הקורא בשני פרקים: א. דיסוננס קוגניטיבי. ב. פרדוקס ניטשה.

על פי ארנסט מוריץ ארנדט (Arndt 1769-1860) לותרני אדוק, היסטוריון ופרופסור באוניברסיטת בון…

הרפורמציה של לותר הייתה קרן אור אלוהי שהאירה את הנפש הגרמנית". על הגרמנים, לטענתו, לשמור יותר מכל דבר על טוהר הדם, רק באופן זה ישובו לימי הגבורה הנעלים של האבירים הטווטונים. מדגם המייצג את עליונות הרוח הגרמנית היה חורבנה של רומא בידי השבטים הגרמנים, ובכך הצילה גרמניה את תרבות המערב משקיעה רוחנית בערכים הפסולים של הנצרות היהודית, שכן…

וכאן בא משפט המחץ…

היהודים, ספוגים בשאיפות מרושעות והקטלניות, אינם אלא גזע רקוב של דגנרטים. מהם יש להיפטר מהר ככל האפשר.

מלחמת האזרחים שהתחוללה באנגליה בין תומכי הפרלמנט למלוכה במאה ה-17 הביאה לשלטון הפרלמנט. היה זה אוליבר קרומוול מי שהתיר את שובם של היהודים לבריטניה.

כך המהפכה הצרפתית שהביאה לקץ המלוכה האבסולוטית, הקימה את האספה הלאומית, וסללה את הדרך לעידן הנאורות בבחינת חרות, שוויון ואחווה. לראשונה בהיסטוריה היהודים זכו לשוויון זכויות מלא.

שתי מהפכות אלה אשר סללו את נתיב הדמוקרטיה בציוויליזציה המערבית, נעדרות כליל כל זכר במקרה הגרמאני. מכאן העדר מוחלט של מאבק ציבורי במקרה של המהפכה הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה.

המהפכה הקומוניסטית באוקטובר 1917 לא הביאה עמה אומנם את בשורת ערכי דמוקרטיה, אך סלקה את הצאר מהשלטון והקימה את ברית המועצות. המהפכה עצמה הייתה כרוכה במלחמת אזרחים קטלנית בה מצאו את מותם מיליוני הצבא האדום וצבא הלבן. כך רצח משפחת הצאר ניקולאי.

גם במקרה זה אין כל זכר לאלימות הכרוכה עם עלייתו של היטלר לשלטון.

לא בריקאדות, לא הפגנות המונים מול גייסות השלטון, קל וחומר שלא מלחמת אזרחים. הכול עבר בשקט מופתי שמצא את ביטויו בבחירות. בבחירות 1933 שנת עלותו של היטלר לשלטון, זכתה המפלגה ב-42%. אחוז תומכים הגדול ביותר בהיסטוריה הגרמנית.

בסקר דעת קהל בשנת 1936, אחוז התומכים בפיהרר עמד על 98.4%. מהם 40% קתולים ו56% פרוטסטנטים. היה זה לאחר שלוש שנות השלטון במהלכם הוצאו כל המפלגות מחוץ לחוק, נערך ליל הסכינים הארוכות, תחילת תוכנית 4 השנים שיעודה היה לחמש את גרמאניה בציוד מלחמה לקראת יציאה למלחמה מקץ אותן 4 שנים. היטלר זכה במעמד של רודן מוחלט, הוקמו מאות מחנות ריכוז, נערכה חגיגית שריפת הספרים שהביעה נתק גמור מכל ערך הומניטארי כפי שזה בא לביטוי בכתבי צמרת הסופרים – יהודים בעיקר. כך חוקי נירנברג בשנת 1935 המבטלים את זכויות האזרח מן היהודים.

שורת הנתונים לעיל איננה אלא קצה קרחון של משטר טוטליטארי המנוגד כליל למגמות הדמוקרטיזציה שאפינו את מדינות מערב אירופה. אבל, כאמור לעיל 98.4% נמצאו תומכים נלהבים בפיהרר. מאחר ומדובר בעקרון מכריע של הרוח הגרמנית, לא קמה להיטלר כל התנגדות, לא אופוזיציה, למעט ארגוני שוליים דוגמת מחתרת הוורד הלבן וחוג קראוזה..

באשר למבצע וולקירי בקיץ 1944, המבצע נעדר כליל כל היבט הומניטארי, אלא היה שיקול אסטרטגי שפוי בניסיון להציל את גרמניה מקריסה מוחלטת במלחמה.*

*להרחבה בנושא ראו הפרק: הוורד הלבן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל

כל מצביעי הפולק הגרמני, העניקו לפיהרר את מלוא הסמכויות של משטר טוטליטארי כמוהו לא ידעה תרבות המערב אף לא בימי רומא או בימי הביניים. הצבתו של הפיהרר במעמד שמעל החוק, רוקן את מהות החוק מתוכנו והחליף אותו ב"פיהרר פרינציפ" לפיו יהיה החוק אשר יהיה, הרי שכל כולו מצוי בידי השליט.

אבות ה"פיהרר פרינציפ" ועמו היודנהאס היו פילוסופים, צמרת האקדמיה, סופרים. כך לפני היטלר ובימי היטלר. נהוג אמנם לדבר על "ההשתלטות הברברית של הנאציזם על צמרת המדינה". אולם על פי נתוני אמת לא הייתה כל "ההשתלטות הברברית. לא זו בלבד שלא הביאה להתנגדותה של העילית האינטלקטואלית של גרמניה, להפך, הם העניקו לה עורף רוחני ו"מוסרי". המדגם המייצג הוא "האדם העליון" של פרידריך ניטשה* שהיה ל"גזע העליון" של הנאציזם הנכנע ל"פיהרר פרינציפ" בנוסח…

und Ordenung must sein Befehl ist Befehl –

פקודה היא פקודה וסדר חייב להיות.

"הפיהרר" היה מוסמך לקבוע את יעד השמדת היהודים בבחינת צו קאטיגורי. וועידת וואנזה הייתה אם כן מוסמכת בהחלט להכין לפרטיה את "תוכנית העבודה ופרטי הביצוע" של השמדת מיליוני בני אדם, מבלי שההיבט המוסרי של הפשע האולטימטיבי בהיסטוריה כלל נזכר בדיוני הוועידה, ולו בעקיפין. הוועידה התמקדה בסוגיה המרכזית: "יעילות הביצוע" הנה כי כן, מעתה והלאה הכול מתנהל בדרכי שירות שגרתיים. העיקרון לפיו "אני חושב – משמע אני קיים" בנוסח דקארט, שבזכותו הוכתר כאבי הפילוסופיה החדשה, רוקן לחלוטין מתוכנו, את "אני חושב", ביטוי מסוכן העלול להעניק לאדם יכולת לשקול את המציאות, נמחק כליל מתודעתו של הגרמאני, ומה שנותר היה הצו הקטגורי של קאנט בפרשנותו של אדולף אייכמן-היטלר.

התגלמות הצו הקטגורי במובן של "אני מוחלט" טרנסצנדנטאלי היה הפיהרר, המגשים הנחרץ של הצו של קאנט. הביטוי היומיומי היה הנוסח של "סדר חייב להיות". ו"בסדר" הכוונה הייתה למלא פקודה, שכן חוק הוא חוק. צו הוא צו, ותוכנו הוא טפל וחסר ערך, מכאן הכורח העליון לבצע אותו במובן היעיל ביותר האפשרי.

מכאן שהביטוי האולטימטיבי להשמדת היהודים לא בא מרוסיה הצארית המסתפקת בשורה של פוגרומים וגירוש אל "תחום המושב". לא באינקוויזיציה המעניקה ל"שטן היהודי" מוצא מגלגל העינויים ועליה למוקד באמצעות הזכות להמרת דת. אלא דווקא מקרב ארץ ההוגים והמשוררים – Dichter und Denker הממלאים כנדרש את תיאוריות ההומניזם הגרמאני מאסכולת לותר, קאנט, גתה, פיכטה וניטשה*. זאת אם להזכיר את קצה הקרחון בלבד.

למותר לציין שעם עלייתו לשלטון נרתמו רבים מבין צמרת ההוגים הגרמנים בפילוסופיה, משפטים ומדע הם "שיתפו פעולה בשקיקה כדי להעניק למשטר הנאצי מעטה של ​​כבוד" – "They eagerly collaborated to give the Nazi regime a cloak of honor." – אם לצטט את דניאל גולדהאגן.

*באשר למקומו של ניטשה הנושא שנוי במחלוקת. להרחבת הנושא ראו הפרק פרדוקס ניטשה.

על פי עקרונות הלאומנות הגרמנית חוללו הפילוסופים אומה בה חייב להיות שירות צבאי כולל, על כולם חלה החובה להילחם. לא למען רווחה חומרית, לא למען חירות הפרט, לא למען הגנת החוקה, אלא מתוך דחף (האימפולס) של "הלהבה הטורפת של הפטריוטיות הנעלה", שהיא ליבת הפולק הגרמני, ואשר למענה מקריב האדם האציל בשמחה את עצמו, והאדם השפל, שקיים רק למען האחר, חייב להקריב את עצמו אף הוא.

וילהלם מאר – der evige jude – היהודי הנצחי

פרידריך וילהלם אדולף מאר – Friedrich Wilhelm Adolph Marr – אכן, שם גרמאני למופת.

בחיבורו משנת 1879 Der Sieg des Judentums über das Germanentum – ניצחון היהדות על הגרמאניות. היהודי הנצחי -der evige jude כבר הביס את גרמאניה. מכאן שהעתיד והחיים שייכים ליהדות. נחלת הגרמאנים הם רק העבר והמוות. את חיבורו מסיים המחבר במלים "בא קיצה של גרמניה"! – Finis Germaniae!

טענתו העיקרית של מאר היא שהאמנציפציה של היהודים היא תוצאה של הליברליזם הגרמני התמים. ואכן, "רוחב הלב הגרמני" לדבריו, התנקם בגרמנים כאשר היהודים – לאחר שזכו בשוויון זכויות – השתלטו על ההון והתעשייה הגרמנית. מכאן שבמאבק בין גרמניה ליהדות, נצחונו של האחד חייב להביא לכיליונו של השני. לאחר שקרא והושפע עמוקות מחיבורו של ארתור דה גובינו (Gobineau) על חוסר השוויון בין הגזעים האנושיים (1853), אותו קרא מאר במקור הצרפתי, ועל מנת להוציא את הגותו מן הכוח אל הפועל יסד מאר בשנת 1879 את הליגה האנטישמית (Antisemitenliga) שנועדה למלט את הגרמניות, ה – Germanentum מעניבת החנק של ה – Judentum. מקור השפעה נוסף על הגותו של האיש היה הדרוויניזם החברתי, הפופולארי בזמנו, אותו מביא המחבר במסתו עד אבסורד.

הנה כי כן, העיקרון בו דגל, קרי: ניצחון של צד אחד המותנה בתבוסה גמורה של הצד האחר, הוא זה שיהיה בבוא העת נר לרגלי ההשקפה הדוגלת בהשמדה מוחלטת של יהודי אירופה מאסכולת הפיהרר הנאצי. להלן קטעים נבחרים מתוך ניצחון היהדות על הגרמניות.

טיטוס עשה את הדבר האווילי ביותר בתולדות האנושות, כאשר, לאחר חורבן ירושלים, גרר עמו חלק מן היהודים לשבי ברומא ואת היתר פיזר בניכר.

הנה כי כן, האסון שהביאו הרומאים על הציוויליזציה המערבית מתבטא בכך שהרומאים כפו על המערב, שבט אשר – כפי שההיסטוריה מוכיחה זאת – היה שנוא על כל עמי המזרח. היהודים מיהרו להקים חברה בתוך חברה, קרי: מדינה בתוך מדינה, ובכך המשיכו את מלחמתם במערב.

היהודים לא נטמעו בתרבות הגרמנית כי אם להפך, הגרמניות התבוללה בתוך היהדות. באמצעות תכסיסי מרמה שנונים כבשו היהודים את תרבות המערב והקימו את פלשתין החדשה בגרמניה… מדוע דווקא בגרמניה? זאת משום חולשתה של הלאומיות הגרמנית. גאווה לאומית נעדרת כליל ממחוזות גרמניה. גרמניה חסרה את העוצמה הרוחנית להתגונן בפני ה"גיור" שהיהודים כפו עליה…

ואם בבוא היום, אנו הגרמנים נחייה חיי עבדות, קורסים תחת העול המעוגן בחוק של הפיאודליזם הפוליטי היהודי, הרי שהדבר נובע מחוסר יכולתנו להתמודד עם העוצמה היהודית.

אין מנצח – לא בימי קדם ולא בעידן המודרני – הרשאי להתגאות בהצלחה רוחנית, היסטורית ותרבותית יותר מן הרוכל היהודי (Schacherjud) המוכר את סחורתו בקרן רחוב ללא צורך באבחת חרב…, ועל אף רדיפות היהודים במהלך מאות בשנים, הוא היום הרודן הפוליטי השולט על גרמניה.

שלטונם של היהודים ברוב המפלגות הנו גמור ומוחלט. העיתונות היומית ברובה הגדול נמצאת בידי יהודים… כך ביקורת התיאטרון וכלל האמנויות. כך הכתיבה על פוליטיקה ואפילו על דת. היהודים שטפו את הארץ בעיתונות והם קובעים באמצעותה את דעת הקהל.

המאבק התרבותי (Kulturkampf) נמצא בעיצומו. אלא שבעוד אותנו, הגרמנים, משליכים מחוץ לחוק ורודפים אותנו השכם והערב, היהדות היא עתה המנצחת הגדולה במלחמת התרבות.

מזה 1800 שנים שהיהודים לוחמים נגד תרבות המערב. עתה ניצחונם שלם. אנו המובסים. הגרמניות הוכיחה חוסר אונים גמור. זו עובדה, עובדה מרה ואכזרית אך מוצקת מאין כמותה. הקתוליות, הפרוטסטנטיות כורעות ברך ומרכינות ראש יום יום מול פסק הדין היהודי. ולנו לא נותר אלא להביט בהערצה ביהודי הדש את צווארנו בעקבו. לי לא נותר אלא לאמץ את שארית כוחותיי הדלים בניסיון למות מבלי להיפגע יתר על המידה בשבי היהודי…

שוב איננו רשאים לדבר על רדיפות היהודים, אלא על גניחות הזעקה של גרמניה הנרדפת על צוואר, זאת כאשר מישהו מבינינו, הלא יהודים – מעז להרים את ראשו…. החיים והעתיד שייכים ליהדות, הגרמניות היא נחלת העבר ונגזר עליה למות. זהו פירושה ההיסטורי-תרבותי של ניסיון ההישרדות הגרמני.

והמחבר מסיים את מסתו בזעקה מרה:

"עלינו לקבל את הגזירה שכן אין בכוחנו לשנותה. שמה הוא: Finis Germaniae.!"

* באשר ל- der evige jude הכוונה דו-משמעית. מאר בנו של שחקן תיאטרון יהודי ונשוי לשלוש יהודיות, הוא אכן ביטוי נחרץ לשנאה עצמית הצרופה בנפשו של היהודי הנצחי. להרחבה בנושא ראו הפרק חרדת המישלינגה.

מקס בוור: WENN ALLE MENSCHEN JUDEN WAREN… – אם כל בני האדם היו יהודים…

מקס בוור (Bewer 1861 – 1921) משורר גרמני נערץ, מועמד לפרס נובל וזוכה באין ספור תוארי כבוד בארצו. מעריצו של ביסמארק ויודופוב, הקדיש חלק מרכזי מכתביו לנושא היהודי. קרא לחולל פוגרומים ביהודים, את נפילתו של ביסמארק תיאר כמזימה יהודית, היהודים רוצחים את ילדי הנוצרים ומשתמשים בדמם על מנת לערבב בדמם… היהודי הרעיל, וכו', וכון'…

בחיבורו Der deutsche Christus – ישוע, ארי שונא יהודים הוא יליד Niederrhein חבל ארץ לשפת הריינוס במערב גרמניה…

בין כתביו אותם הקדיש לשאלה היהודית נמצא השיר לו כל בני אדם היו יהודים. השיר היה לרב מכר ונלמד בבתי ספר.

WENN ALLE MENSCHEN JUDEN WAREN…

משהו פשוט לחשוב עליו – Ein fchlichtes zum nachdenken

אם כל בני אדם היו יהודים,

מה היה גורלו של עולם?

לא שדה תירס היה גדל ופורח,

לא הייתה מחרשה בשדות,

יערן לא היה שומר על היער,

אף כורה לא יתחיל את מלכת יומו.

יהודים אף שונאים בים להפליג.

סירת הקיטור לעולם לא הייתה

מומצאת, וכמוה גם הרכבת.

ספינת האוויר לא תשוט בשמיים

זורחת אל על

לא היה לנו כלל את אבק השריפה,

אף לא את נורת החשמל.

כי יכול היהודי רק לסחור ולא עוד,

ודבר איננו יוצר.

… מה יכול היהודי כבר לתת,

מי שאין לו דבר, כי הרי הוא לא כלום.

ואף על פי כן הרי מתיימר

לכנות את עצמו העם הנבחר.

זאת יודע רק השטן, כי רק הוא

מעריץ יהירות שחץ ורהב.

תודה לאל שעדיין עוד יש

גם לא יהודים עלי אדמות! *

* בתרגום בחרתי לוותר על החריזה שבמקור.

איור לתמיכת הרובד האינטלקטואלי בנאציזם, היה מקרה החברה הפילוסופית הגרמנית DPG (Deutsche philosophische Gesellschaft). בכנס החברה באפריל-1933 במגדברג, עם עלייתו של היטלר לשלטון, נדונה דרכו של הארגון לנוכח המהפך המדיני. הדיונים תמכו ברובם המוחלט באישיותו של אדולף היטלר אשר תוארה כ"שיקום נעלה של גרמניה… בנוסח…

Wir leben des Glaubens, dass die Ideen die Wirklichkeit des Menschen mitzuformen haben – אנו מאמינים שלרעיונות יש תפקיד בעיצוב המציאות האנושית.

שנה לאחר מכן, מחצית מחברי הארגון היו חברי המפלגה.

Jüdischer Dreck – אלפרד רוזנברג – פילוסוף המפלגה

חובתנו להתייחס בכבוד רב לעידן הפרה -היסטורי המולד שבנו, עידן החייב למלא את ליבו של כל גרמני בגאווה.

ובאשר ל – Jüdischer Dreck – זוהמה יהודית (גם חרא יהודי)

הציונות אינה אלא עוד אחד מתרגילי הולכת השולל היהודים. בעוד שהציונים מנסים לגרום לעולם להאמין שהתודעה הלאומית של היהודים תמצא את פתרונה בהקמת מדינה פלשתינית, זו שוב אינה אלא הולכת שולל על חשבונו של הגוי הטיפש. כלל לא עולה בדעתם של היהודים להקים מדינה על מנת לחיות בה. כל מה שהם מבקשים הוא מוקד לארגון פשע מרכזי בו יעלה בידם לרקום מזימה כנגד העולם כולו, זאת הפעם תחת שלטון עצמי המנותק ממעורבותן של מדינות אחרות. מקום מסתור לחבורת פושעים ועבריינים, אולפנא לחנך בה את הנוכל.

המובאה לעיל לקוחה אומנם ממיינקאמפף, אך במקורה היא מופיעה בכתבי רוזנברג.*

* למותר לציין שהקטע ה"ציוני" שלעיל, מועתק כלשונו במסע היודופוביה המוסלמית. הפרק מסתיים ברוחו של מאר. הפעם בהטלת אשם התבוסה במלחמת העולם הראשונה על היהודי, לאחר שזה שבר את רוחו של העם.

בעוד שהיודנהאס כפי שהוא מופיע במיין קמפף או בדר שטירמר, הוא ביטוי פתולוגי, ובדר שטירמר אף רווי בפורנוגרפיה סדיסטית – הרי שרוזנברג מעניק ניתוח "אנתרופולוגי" מעמיק, הנועד להוכיח את עליונות הגזע הארי מזה, ואת קללת התת-אדם היהודי, מזה. מכאן שהטיפול ב"פתרון השאלה היהודית" הוא בבחינת מנגנון הגנה הנועד לסכל את המזימה היהודית המאיימת על הגזע הנורדי.

החיבור הראשון בו גיבש רוזנברג את עולמו הרוחני ביחס לשאלה היהודית היה Die Spur des Juden im Wandel der Zeit – נתיב היהודים במהלך דברי הימים – משנת 1920, בעודו בן 26.

הביטוי תת-אדם מקורו על פי המחבר בעובדה לפיה קיים פער בין קיומו הביולוגי של האדם לבין קיומו המטפיסי, הרוחני. העומדים בקריטריון המטפיסי רק הם ראויים להיקרא בני אדם במלוא מובן המלה. בני אדם אחרים שאינם עומדים בקנה המידה הראוי, הם אומנם בני אדם לכאורה, אולם זאת רק במובן הביולוגי. שכן הם נעדרים את היסוד המטפיסי ההומאני, מכאן שאינם כי אם בעלי חיים בדמות אדם. מכאן ההיבט החיובי של עקרון הדה-הומניזציה.

אגב, היה זה רוזנברג שזימן את וידקון קןוויזלינג לפגישה עם היטלר, מה שהביא להפיכתה של נורווגיה לבעלת ברית של הרייך.

כך באשר לכלל העמים הנחותים גזעית, כגון התת-אדם הסלאבי, אולם במקרה היהודי ההיבט החייתי מצוי אף בשלב נמוך יותר, והעדות לכך היא מראהו המפלצתי של היהודי כפי שהוא מופיע מעל דפי דר שטירמר. על פי רוזנברג היהודי נעדר לא רק מראה אנושי אלא גם מהות מטפיסית המונעים ממנו כליל את כושר היצירה. זאת בניגוד מוחלט לערכי היצירתיות ההומניטארית של האדם הנורדי, כגון, הגות מופשטת, ערכי מוסר, תרבות, אומנות וכן הלאה.

את עיקרי תורתו גיבש רוזנברג בחיבורו מיתוס המאה העשרים – Der Mythus des 20 Jahrhunderts בשנת 1934, שהפך מייד עם פרסומו לרב מכר שני בהיקפו רק למיינקמפף ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים לאחר שזכה לשורה ארוכה של מהדורות.

בהגדרה למיתוס כוונתו של רוזנברג לתיאור אירועים רבי חשיבות מן העבר הגרמאני אשר עיצבו וגיבשו את רוח הפולק, מגמה שהגיעה אל שיאה עם תפיסת השלטון בידי המפלגה ומינויו של הפיהרר למעמד שליט עליון.

שנת 1934 השנה בה שלטונו של היטלר היה מוחלט, המיתוס מאסכולת רוזנברג אמור היה להעניק לרוח הגרמאנית תשתית פילוסופית המושתתת על נתוני אמת של תולדות העם הגרמאני מימי העת העתיקה ועד ימינו.

במובן זה חיבורו של רוזנברג משלים את תורתו של אקרט. בעוד שהבולשביזם מאז משה ועד לנין מרוכז ברובו בחשיפת נבג המגפה היהודי מימי המקרא ועד ימינו, בעוד ערכי עליונותו של האדם הארי העליון נמצא רק בשוליים, ספרו של רוזנברג – המאשר אומנם את היודנהאס מאסכולת אקרט – אך בעיקרו מציג את האדם הגרמאני העליון, כמי שחולל את ערכיה הנעלים של התרבות האנושית. זאת, במהלך מאבק בן אלפי שנים ברשע היהודי הנועד להשמיד את כלל האנושות, או לכל הפחות להדביר אותה תחתיו.

הנה כי כן, העם הגרמני הארי הוא נצר הגזע הנורדי מי שעולמו הרוחני הושפע מאופי סביבתו הרחק בירכתי צפון. יבשת טהורה, קרה, חצי ארקטית אשר נעלמה ואיננה עוד. הגרמאנים של הרייך בימינו לא זו בלבד שהם צאצאי אותו גזע הנורדי, אלא שירשו את כל הסגולות הנעלות של העבר, ועל כן חובתם לשלוט באירופה בעודם מדבירים את שבטי האסייתים במזרח, ובראש וראשונה את נגיף המגפה היהודי.

על שורת אויבי גרמאנים נמנים גם עמים לטיניים, הנצרות – בפרט זו הקתולית.

באשר לכנסייה הקתולית האשם מוטל בראש וראשונה על היהודים ומקרה צליבת ישוע הוא מדגם המייצג מזימה יהודית זו.

ישוע בא מהגליל, והגליל, על פי רוזנברג, היה בעת ההיא מושבה אמורית, שבט נורדי, מכאן שישו היה נורדי, פגאני גאה, מי שביקש להביא לעולם את בשורת טוהר הגזע העליון אל מול חרפת הגזע היהודי. אין זה פלא אפוא שהיהודים צלבוהו. אולם אף חמור מכך, הם אלו אשר עיוותו את תורתו והפכו אותה לאשפה נוצרית מן האסכולה הקתולית, יהודית במקור. מי שסילף את בשורתו של ישוע היה הנוכל היהודי שאול הטרסי מי שהחליף את שמו לפאולוס (הקדוש… ) אשר באמצעות סילופי בשורתו של ישו תוכל הנצרות (היהודית) להשתלט על העולם, כפי שאכן קרה, לפחות עד הופעתו של מרטין לותר, המשיח הגרמאני במאה ה-16.

… היהדות מייצגת את כל כוחות האופל – Dunkle Mächte – מולם נלחמת גרמאניה כגון: מונותאיזם, תרבות המערב, ליברליזם, רציונליזם… וגרוע מכל הומניטריות – Humanismus…

עד כאן הזיותיו של פילוסוף המפלגה בתכלית הקיצור.

עוד בטרם פרסום הספר שזכה במהרה לאני מאמין של העילית האינטלקטואלית בגרמאניה, זכה רוזנברג בשורה של שלבים שקדמו אותו בסולם מעמדו הפוליטי. כך, כבר ב-1928 הוקמה החברה הנציונל-סוציאליסטית לתרבות גרמנית – Nationalsozialistische Gesellschaft für deutsche Kultur (NGDK) בראשותו.

לא חלפה שנה ובתחילת 1929 יסד רוזנברג את Kampfbund für deutsche Kultur (KfdK) – ליגה לוחמת של התרבות הגרמאנית. בעוד שהחברה לתרבות גרמאנית עסקה במחקר(!) להצגת עליונותה של אותה התרבות, הליגה הלוחמת הייתה כשמה כן היא, מאבק אלים בכל ניסיון לסתור את התזה בדבר הבסיס האמפירי למעמדו של האדם הנורדי העליון.

שנה לאחר עליית המפלגה לשלטון, ב-1934, הקים רוזנברג את Die Nationalsozialistische Kulturgemeinde – חברת התרבות הנציונל סוציאליסטית.

למעמד של תאוריתיקן מוחלט של הפולק הגרמאני היגיע האיש עם הקמת משרד רוזנברג – Amt Rosenberg כאשר תורתו זכתה למעמד של חובה לאומית בכל שלבי החברה, החל בספרי לימוד, עבור בקורסים אקדמאים ותכני התקשורת, ועד הכשרה מנטלית של קלגסי ה – SS והורמאכט. כל זאת בנוסח 1984 מאסכולת אורוול. התואר לו זכה היה נציב לכלל הכשרה אינטלקטואלית, אידיאולוגית וחינוכית של המפלגה הנציונלסוציאליסטית.

בנובמבר 1940 מונה גנרל וילהלם קייטל (Keitel) מצמרת פיקוד הוומארמכט, לאחראי על הקמתו של משרד הרייך להכשרה אינטלקטואלית, אידיאולוגית ופוליטית של חיילי הוומאכט. הנושא המרכזי היה "היהודי כפרזיט אוניברסלי". כל זאת על בסיס מיתוס המאה העשרים. ההכשרה נערכה כאמור בשלהי 1940, זאת במסגרת ההכנות למבצע ברברוסה לכיבוש רוסיה, בה יהיה צורך לטפל במיליוני פרזיטים יהודים. בראש מערכת ההכשרה עמד – למותר לציין – אלפרד רוזנברג.

השלב האינטלקטואלי זכה בקפיצת מדרגה פוליטית ב-1941 בימי הפלישה לרוסיה. רוזנברג מונה למעמד של שר הרייך על השטחים הכבושים במזרח – [Reichsminister für die besetzten Ostgebiete]

עתה פיקד האיש על "מרחב מחייה" המשתרע מגבולה המזרחי של פולין ועד הרי אוראל. שטח של למעלה מ-1.5 מיליון קמ"ר…

בעודו מהלל את הישגי היוונים הקדמונים, קובע רוזנברג כי

ההימנעות הנורדית המוחלטת מצורות קסומות אינה מתגלה בצורה ברורה יותר מאשר בערכים הדתיים של יוון.

ההיסטוריה הקצרה של רוזנברג, המתארת ​​את העמים האריים הבולטים ביותר, מספקת תובנות לגבי האופן שבו הוא מפרש את הקשר המטאפיזי בין האנושות הנורדית לאלוהי או הנצחי – Dem Göttlichen oder Ewigen…

בלשונו, אותו הוא משווה להוויה. הוא אומר כי "הירושה הרוחנית הנורדית כללה תודעה לא רק של אלוהות הנפש האנושית, אלא של זהותה עם אלוהים".

הארים הקדמונים של הודו היו הראשונים שהכירו בשוויון בין הגזע-נפש הנורדית לבין ההוויה באמצעות תורת הזהות ביניהם… הנורדים-פרסים ראו את עצמם כשותפים, לא כמשרתים, של אלוהים במאבק נגד הרוע. ישוע דיבר על מלכות השמים שבתוכנו.

בראייתו של רוזנברג את קורות התרבות, בעיקר בעת העתיקה – היו אלה שבטים ארים נוודים מי שיסדו את צמרת התרבות האנושית. כך ציוויליזציה הודו-ארית, פרס העתיקה, יוון טרום סוקרטית, ועד גולת הכותרת –האימפריה הרומית. הרוח היוונית, זו הקלאסית וזו ההלנית גם יחד הם ביטוי מובהק של מנהגי הטבטונים.

אולם בחינה מקרוב של ההיסטוריה מלמדת אותנו – טוען המחבר – כי כל אותן תרבויות נעלות קרסו כאשר הניחו לעמים נחותים – יהודים בעיקר – להתערב בהם ולהחריב את הישגיהם.

במקרה של רומא, היו אלה השבטים הגרמאנים שנרתמו להציל את האימפריה מן הפלישה היהודית לאחר קבלת הנצרות כדת המדינה במאה הרביעית.*

בנושא זה נסמך רוזנברג על תורתו של אדוארד גיבון, ההיסטוריון הבריטי במאה הי"ח. בחיבורו שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית קובע גיבון כי העילה המרכזית לקריסתה של האימפריה הייתה קבלת הנצרות כדת המדינה…

… אשר שחקה ומחקה את עניינם של התושבים בחיי העולם הזה (כך למשל סירוב לגיוס ללגיונות רומא) לטובת ההבטחה לעולם הבא.

את היעד הנאצל להציל את רומא מזרועות התמנון הנוצרי במובנו היהודי, נטלו על עצמם השבטים הגרמאנים.

כך לשם משל היו אלה שבטי הוונדאלים במאה החמישית שזרעו חורבן והרס בבירת האימפריה הרומית בה הנצרות הייתה דת המדינה- נועדו להציל את הצאצא הגרמאני משפל המדרגה של הנצרות הקתולית. היעד הושג בשנת 574 כאשר שבטי הטבטונים החריבו סופית את האימפריה הרומית והצילו את תרבות המערב מהתפשטות הסכנה הנוצרית-יהודית.

בעודו מהלל את הישגי יוון הקלאסית, קובע רוזנברג כי "ההימנעות הנורדית המוחלטת מעבודת אלילים כגון כישוף, זכתה לביטוי נחרץ בפולחן הדתי ביוון העתיקה.

היו אלה השבטים הארים אשר העניקו לאנושות עוד בימי קדם את התובנה לפיה קיים קשר מטפיסי בין האנושות הנורדית לאלוהי או הנצחי, המורשת הרוחנית הנורדית היא זו אשר העניקה לאדם את המודעות לאלוהות הנשמה האנושית, מכאן השוויון בין האדם לאלוהים.

מדגם המייצג מסקנה זו הם שבטי ההודים בעת העתיקה – עוד שבט ארי מובהק מי שירש מן העמים הנורדים את זהות האלוהים והנפש. כך אטמן (סנסקריט) אשר פירושו נשמה המזוהה עם הנשגב והאלוהי ברהמן.

כך הפרסים – עוד שבט נורדי מי שסירבו לראות באדם את משרתו של אלוהים במאבקו ברוע, כי אם שווה לו.

היה זה ישוע – על פי רוזנברג – מי שטען כי מלכות השמיים צרופה בנפשנו.

מכאן שרק קבלת הרוח הנורדית שהיא "חרות הנפש" יש בכוחה לחולל תרבות של מוסר. כאן מצטט רוזנברג את פיכטה: תרבות של אמת היא תרבות האופי" (הגרמאני)

עקרונות נעלים אלה צרופים בדמו של הגזע הנורדי, והסכנה הגדולה ביותר היא זיהומו של הדם, בראש וראשונה בזוהמת הדם היהודי.

תולדות האנושות – על פי פילוסוף המפלגה – הם מאבק נצחי בין הגזע הנורדי בזוהמה השמית. בעוד שהגזע הארי העניק לעולם את התרבות, חוללו היהודים רק את הרוע.

מכאן שהגרמאני הנאבק ביהודי, יעלה בידו לזכות בניצחון רק אם ידבק ויוציא אל הפועל את ערכי הרוח האריים מול הרוח השמית אשר כל כולה רדיפת בצע ולא עוד.

להוכחת תורתו ביקש רוזנברג לגלות ממצאים ארכיאולוגים בחיפוש שרידי אטלנטיס. בנושא זה נעזר באגודת תולה.

הסבר נוסף של פילוסוף המפלגה היא התרומה הנורדית בהיבט האסטטי. מדגם המייצג את היצירתיות הגלומה בנפש הנורדית, היא הקטדרלה הגותית.

כך בין היתר קובע רוזנברג כי העובדה שיוון הקלאסית הייתה פטורה כליל מאמונת כישוף וקסם, אף היא מורשת השבטים הטבטונים מי שפסלו לחלוטין כל אמונה שאינה רציונאלית.

ההימנעות המוחלטת של השבטים הנורדים מצורות של כישוף וקסם, לא באה לידי ביטוי נחרץ יותר מאשר בערכי הדת ביוון הקלאסית וההלניסטית…

אכן. קירקה במטה שבידה הופכת את אנשי אודיסאוס לחזירים…

magos (מכאן magician), מחולל קסמים ביוונית. הרודטוס, קסנופון, פלוטרכוס… מתארים בפירוט את מנהגי הכישוף בחברה היוונית. כל עולמם של אלי האולימפוס גדוש מהחל ועד כלה במעשי כשפים. כך מעשי הקסם באיליאדה ובאודיסאה…

כיצד ניתן אפוא להבין את קביעתו של הפילוסוף הגרמאני בדבר הדבקות הטבטונית בחשיבה רציונאלית נעדרת כשפים, אותה "הורישו" ליוון הקלאסית וזו ההלניסטית…?

עדות נוספת לעליונית הרוחנית של השבטים הטווטונים מסביר רוזנברג במקורות הסגנון הגוטי במבני הקטדרלה בימי הביניים. הגזע הנורדי המתקיים ביערות אורנים בצפון, העניק לסגנון הגותי את עולמו האסתטי של האדם הנורדי… בסיס הקטדרלה מייצג את גזע עץ האורן. הגוון הרב של המבנה כמוהו כעלוות האורן. הגג המחודד אף הוא כמוהו כפסגת עץ האשוח. וכך הנוף הניבט מבין שני המגדלים.

עד כאן הזיותיו של פילוסוף המפלגה בתכלית הקיצור.

עוד בטרם פרסום הספר שזכה במהרה לאני מאמין של העילית האינטלקטואלית בגרמאניה, זכה רוזנברג בשורה של שלבים שקדמו אותו בסולם מעמדו הפוליטי. כך, כבר ב-1928 הוקמה החברה הנציונל-סוציאליסטית לתרבות גרמנית – Nationalsozialistische Gesellschaft für deutsche Kultur (NGDK) בראשותו.

למעמד של תאוריתיקן מוחלט של הפולק הגרמאני היגיע האיש עם הקמת משרד רוזנברג – Amt Rosenberg כאשר תורתו זכתה למעמד של חובה לאומית בכל שלבי החברה, החל בספרי לימוד, עבור בקורסים אקדמאים ותכני התקשורת, ועד הכשרה מנטלית של קלגסי ה – SS והורמאכט. כל זאת בנוסח 1984 מאסכולת אורוול. התואר לו זכה היה נציב לכלל הכשרה אינטלקטואלית, אידיאולוגית וחינוכית של המפלגה הנציונלסוציאליסטית.

Weltanschaulichen Erziehung“

בנובמבר 1940 מונה גנרל וילהלם קייטל (Keitel) מצמרת פיקוד הוומארמכט, לאחראי על הקמתו של משרד הרייך להכשרה אינטלקטואלית, אידיאולוגית ופוליטית של חיילי הוומאכט -Die intellektuelle, ideologische und politische Ausbildung der Wehrmachtssoldaten

הנושא המרכזי היה "היהודי כפרזיט אוניברסלי" – Der Jude als universeller Parasit.“… כל זאת על בסיס מיתוס המאה העשרים. ההכשרה נערכה כאמור בשלהי 1940, זאת במסגרת ההכנות למבצע ברברוסה לכיבוש רוסיה, בה יהיה צורך לטפל במיליוני פרזיטים יהודים. בראש מערכת ההכשרה עמד – למותר לציין – אלפרד רוזנברג.

השלב האינטלקטואלי זכה בקפיצת מדרגה פוליטית ב-1941 בימי הפלישה לרוסיה. רוזנברג מונה למעמד של שר הרייך על השטחים הכבושים במזרח – [Reichsminister für die besetzten Ostgebiete]

עתה פיקד האיש על "מרחב מחייה" המשתרע מגבולה המזרחי של פולין ועד הרי אוראל. שטח של למעלה מ-1.5 מיליון קמ"ר…

הערת סיום

הפרק הבא: יודנהאס מאסכולת העלאדם: היטלר…גבלס… שטרייכר Streicher… אקארט Eckart… ליי Ley…

שלושת הפרקים האחרונים בנושא יודנהאס המוגשים לקורא ברצף כרונולוגי: 1. מורשת-הפן העממי. 2. מרטין לותר- ההיבט הפרוטסנטי מן האסכולה הגרמאנית. 3. מקאנט עד רוזנברג – פן היודנהאס "הפילוסופי…" של אומת המשוררים והוגים – Volk der Dichter und Denker – שלושת הפרקים הם שעיצבו את עולמו הרוחני של הפולק הגרמאני, החל בימי הביניים, עבור בעידן הרפורמציה מאסכולת מרטין לותר ועד צמרת ה-Denker כנ"ל.

עתה, כאשר הגרמאני מן המניין, בין אם עם הארץ, קתולי-פרוסטנטי מאמין, משכיל הקורא את קאנט, הגל, פיכטה…רוזנברג… הגיעה העת להציג את מנגנון שטיפת המוח בשיאו–קרי: בעידן היודנהאס מאסכולת העלאדם דוגמת היטלר…גבלס…שטרייכר… אקארט… ליי… ובכך לעבור מן הפרקסיס למעשה. קרי: מתיאוריה לפרקטיקה. זאת, כאשר משפטו של פול לאגארד המצוטט לעיל…

עם נבגים, טפילים וחיידקים לא מנהלים משא ומתן…אותם יש להשמיד מהר ככל האפשר ובאופן יסודי ככל שניתן…

… נושא אופי מטפורי, הרי שבעידן הנציונל-סוציאליסטי המטפורה זוכה לביצוע מושלם, בין אם בבורות הירי של האיינזצגרופן לבין אם בתאי הגז של סוביבור, טרבלינקה, מיידנק…אושוויץ.

להלן אפוא מדגם מייצג של שיח היודנהאס מפי צמרת הפולק הגרמאני בימים בהם הפן הרוחני היה למעשה.