פתח דבר – תומאס לייק מול פרידריך יקלן

רוצח סדרתי מקליפורניה, של המאה הקודמת – Leonard Thomas Lake לאונרד תומאס לייק (Lake) עם שותפו צ’רלס נג Neg) אנס ורצח – בשנות ה-80 25 בני אדם, נשים ברובן, ואף ילדים. ההסבר לנפשו המעוותת של הפסיכופט האמריקאי מקובל ומהימן.

ילדותו של לאונרד הייתה קשה, הוריו נפרדו בעודו בן 6, והילד עבר להתגורר עם סבתו. במהרה נתגלתה אצלו תשוקה אובססיבית לפורנוגרפיה. בין היתר, נהג לצלם את אחיותיו בעירום, וכפה עליהן לבצע סטיות מין מזוכיסטיות אותן חזר וצילם. תחביב מיוחד במינו של לאונרד היה לכידת עכברים והשלכתם לקערת חומצה בעודו נהנה למראה התמוססות העכברים, שיטה אותה העתיק בשלב מאוחר יותר לכמה מקרים של רצח קורבנותיו.

ב-1964 התגייס לחיל הנחתים, במהלך השירות אובחן כחולה נפש הסובל מהפרעה סכיזואידית ( Schizoid Personality Disorder) נשלח לטיפול פסיכותרפי וסולק מן הצבא. לאחר שחרורו החל ללמוד באוניברסיטה בסן פרנצ’יסקו אולם כשל בלימודיו. ב-1975 נשא אישה, אולם לאחר שאשתו גלתה את תאוותנותו לסרטים פורנוגרפיים ולהתנהגות סדומזוכיסטית, התגרשה ממנו.

לאחר הגירושין, בשלב בו התסכול כתוצאה מכישלונותיו בחיים הגיע אל שיאו, החל בשורה של מעשי אונס, עינויים ורצח. רוב הנרצחים היו נשים אותן אנס, אך על קורבנותיו נמנו גם גברים – מהם מי שהיו ידידיו – וכן ילדים.

ב-6 ביוני 1985 נתפס, נעצר. בעודו בכלא, מאחר וידע מה העונש הצפוי לו, איבד עצמו לדעת בבליעת גלולת ציאניד אותה תפר לתוך חולצתו.

כך הפסיכופט האמריקני, ועתה אל מה שבחרתי להגדיר כ”המקרה הגרמאני”.

בזכות “אריזת סרדינים – Sardinenpackung” – לדרגת גנרל

פרידריך יקלן -( Jeckeln) קצין בוואפן ס”ס פיקד על שורה של מעשי טבח. כך באבי-יאר, קמנץ פודולסק, וביער רומבולה (Rumbula) ליד ריגה, לטויה.

לאור הביצוע היעיל והמהיר של רצח 25.000 יהודים ביער רומבולה, זכה יקלן לשבחים מפי צמרת האס.אס, ביניהם היינריך לוזה (Lohse)  נציב הרייך באסטוניה, ליטא, לטביה וביילרוס, מי שנוכח במבצע והתפעל מן היעילות שגילה יקלן במעשה הטבח, ועל כך המליץ להעניק לו את צלב הברזל המוגדר כ”צלב מצוינות במלחמה נגד אויבי הרייך…”

סך הנרצחים בפיקודו של יקלן עלה על 100.000, מהם 30.000 ילדים.

אחת הבעיות שניצבו בפני מרצחי איינזצגרופן – יחידות משימה… – הייתה עמידה בקצב ההשמדה היומי. המגמה להגדיל את המספר במסגרת לוח הזמנים הייתה לוגיסטית. לאחר שקבוצת הנרצחים הראשונה נפלה אל בור הירי, היה על צוותי עזר – יהודים ברובם, אך גם בני המקום, ליטאים, לטבים, אוקראינים – לכסות את הגופות באדמה על מנת להכין את השלב הבא. התהליך ארך זמן מה, לעיתים אף מספר שעות, במהלכן היה ניתן להרוג מאות יהודים שעמדו לא הרחק וציפו למותם. מי שתרם רבות לפתרון סוגיית הזמן האבוד, היה פרידריך יקלן.

השיטה אותה פיתח יקלן זכתה לשם “אריזת סרדינים” – Sardinenpackung, ואכן הייתה מדגם מייצג של התועלתנות הגרמנית. על פי שיטת אריזת סרדינים, לאחר שמאות יהודים נורו ונפלו אל הבור, לא היה עוד צורך לכסותם בעפר ובכך לבזבז זמן יקר, שכן הובאו עוד כמה מאות, ואלה נדרשו לשכב על גופות הירויים עם הפנים לכיוון רגלי הנרצח. באופן זה הושג היעד של ניצול מרבי של חלל הבור, ורק אז נורו בעורף. השיטה הייתה אכן הצלחה שכן עלה בידה להכפיל, ואף לשלש את מספר הירויים ביום עבודה מתיש. באופן זה עלה בידו של יקלן להעלות במאות אחוזים את מבצעי הירי.

יתרון נוסף בשיטת הסרדינים נבע מחיסכון בתחמושת. את שיטת הירי במכונת ירייה שדרשה אלפי כדורים, החליף יקלן בירייה היישר בעורף. לאחר השכבת היהודים בתעלה עברו על פניהם קלגסי האינזצגרופן וירו בעורף השכובים. כשנשאל מדוע הוא עושה זאת, תשובתו של החייל הייתה מדגם המייצג את ההיבט המוסרי של הירי. החייל השיב: “על מנת לגאלם מייסורים.” היורה זכה לכינוי מומחה לירי בעורף -genischusssspezialisten .

על הישגיו ב”נטרול אויבי הרייך” כולל פרויקט אריזת הסרדינים, זכה יקלן בדברי שבח והערכה על תרומתו במאבק מול היודו-בולשביזם, הועלה לדרגת גנרל ס”ס, וכן זכה בשורה של אותות הצטיינות, ביניהם צלב האבירים משולב בחרבות ובצלב קרס (Ritterkreuz אות הצטיינות הגבוה ביותר באס”ס. זאת, בזכות “מצוינות במלחמה באויבי הרייך”.

בספטמבר 1944 מונה לתפקיד הרם של מפקד האס”ס והמשטרה בבלגיה וצפון צרפת.

בניגוד לפסיכופט האמריקני, אין בתולדות חייו של יקלן כל זכר למצוקה נפשית עליה ביקש לגבור בנוסח “שמחה לאיד”. יקלן לא היה פסיכופט. חייו התנהלו כסדרם. מהנדס במקצועו, בוגר Friedrichs-Polytechnikum המוסד המוביל מאז 1891 במקצועות הנדסה, פרנס את משפחתו בכבוד, והיה בעל נאמן ואב מסור.

אם נבקש להגדיר את מעשיו של יקלן בקני מידה נורמטיביים, המקובלים במדינה מתוקנת בציביליזציה המערבית, לא יהיה מנוס מלהגדירו כרוצח סדרתי, פסיכופט וסדיסט. אולם בעוד שיקלן הפסיכופט הפוקד על רצח של למעלה מ-100.000 בני אדם חפים מפשע, ביניהם 30.000 ילדים, זוכה במעמד נערץ בזכות יעילותה של שיטת הסרדינים, באותות הצטיינות ודרגת גנרל, קרי: הפושע הוא התגלמות ערכי המוסר של האדם הגרמני העליון, הרי שהפסיכופת האמריקני, הבריטי או הצרפתי יובא למשפט, יואשם וישלח לעמוד תליה, כיסא חשמלי, והחל במחצית המאה הקודמת, לסדרה של מאסרי עולם.

גנרל ולטר ברונס (Bruns) גנרל בוורמאכט, נמנה על קבוצת שבויי מלחמה, מי ששיחותיהם בשבי הוקלטו על ידי הביון הבריטי וראו אור תחת הכותרת: The Secret Second World War Tapes of German POWs. ההקלטה כוללת את תיאורו של הגנרל ברונס את שיטת הסרדינים בהשמדת יהודי ריגה בדצמבר 1941.

בורות הירי היו באורך 24 מטרים וברוחב כשלושה מטרים. היהודים נדרשו לשכב כמו סרדינים בקופסה… בראשם לכיוון האמצע. כשהגעתי, התעלות כבר היו די מלאות והחיים נאלצו לשכב מלמעלה לפני שהם קיבלו את הירי בעורף. שיטת הסרדינים נועדה שלא לבזבז מקום… בטרם ירידתם אל הבור ובעודם מדשדשים צעד אחר צעד בתור למוות, בעומדם על שפת הבור נדרשו להתפשט ולמסור את המזוודות ואת חפצי הערך.

עתה הגיעה העת ושישה רובאים – כאמור genischusssspezialisten (מומחי ירי…) סיפקו את היריות בעורף השכובים…

ארגוני פשע – הפן היחסי

ארגוני פשע במדינה נורמטיבית – כך הדמוקרטיה המערבית – מוגדרים כתופעות יוצאות דופן של פושע או רוצח סדרתי ההורג את קורבנותיו על בסיס סדיסטי של שמחה לאיד. מכאן שהמדובר בהגדרה של פסיכופאט.

ברוב המוחלט של המקרים מדובר בפושע, מי שכשל בחייו דוגמת תומאס לייק הנ”ל וכו’. הפשעים אותם מבצע מעניקים לו כאמור רגש סיפוק ופיצוי על כישלונותיו שכן מעמדו בשלב הרציחה מעיד על עליונותו אל מול נחיתותו של הקורבן. מכאן “שמחה לאיד”.

…ועתה אל נתוני אמת:

מניין המרצחים הסדרתיים המוגדרים כחולי נפש סדיסטים בדמוקרטיות המערביות, עומד על מספר חד ספרתי למיליון. כך בריטניה עם 9 רוצחים למיליון, ארה”ב עם 8, צרפת עם 7, שבדיה עם 2. מכאן שהממוצע עומד על 6.5 פסיכופטים סדיסטים למיליון.

המקרה הגרמני לא זו בלבד שהוא שונה בעליל, כי אם היפוכו המוחלט. ארגון ה-SS הוגדר במשפטי נירנברג כארגון פשע. ה-SS על זרועותיו: Waffen-SS – ס”ס מזוין (תרתי משמע…), Ordnungspolizei – משטרת הסדר, Gestapo – גסטאפו, Einsatzgruppen – עוצבות מבצע, Totenkopfverbände – יחידות גולגולת מוות… ועוד, מנה למעלה ממיליון פושעים. מאחר ואוכלוסיית הרייך השלישי (כולל אוסטריה) מנתה בימי המלחמה 70 מיליון נפש, הרי שעל כל 70 גרמנים-אוסטרים נמנה רוצח סדרתי אחד. כלומר למעלה מ-14.000 מרצחים למיליון, זאת, כאמור אל מול מספר חד ספרתי במדינות מתוקנות. עם זאת את הביטוי “מתוקנות” ראוי להחליף ל”שפויות”, אל מול הטירוף הגרמאני כפי שעולה מן הנתונים לעיל.

למותר לציין שהנתון הקטלני לפיו מספר הרוצחים הסדרתיים בגרמניה הנאצית עולה באלפי אחוזים על המקובל במדינות הציביליזציה המערבית, דורש בחינת הנושא לעומק. סוגיה שתטופל בהמשך.

אגדת ה”וורמאכט הנקי” – der sauberen Wehrmacht…

עם זאת, אל הנתון הנ”ל יש להוסיף את 13 מיליון קלגסי הוורמאכט, גרמאנים, אוסטרים מי שהוציאו אל הפועל במיטב היעילות הגרמנית את יעדי ה- Vernichtungskrieg – מלחמת ההשמדה, והכשירו את השטח לביצועי האיינזצגרופן.

להלן שורת דוגמאות בתכלית הקיצור…

כך באשר לארגוני ס”ס (Schutzstaffel – (פלוגות מגן…), ומה באשר לקלגסי הוורמאכט מי שהוציא אל הפועל את יעדי Vernichtungskrieg – מלחמת ההשמדה בחזית המזרח, במהלכה מצאו את מותם 20 מיליון בני אדם, רובם המוחלט לאו דווקא מידי ארגוני אס אס, כי אם מידי קלגסי הוורמאכט?

במסגרת מבצע ברברוסה הוחרבו מאות כפרים וערים. מספר הנרצחים נאמד ב-5 מיליון. כל זאת בוצע על ידי הוורמאכט.

ב-13 במאי 1941 ערך היטלר ישיבה עם מפקדי הוורמאכט בו עמד על יעדי מבצע ברברוסה אשר יצא אל הפועל חודש לאחר מכן. בדבריו הגדיר הפיהרר את עקרונות צו ברברוסה. קרי: הוצאה אל הפועל של מלחמת השמדה – Vernichtungskrieg. לפיה…

כל קצין בשטחי הכיבוש במזרח יהיה רשאי לבצע הוצאה להורג ללא צורך בפקודה. התנגדות לוורמאכט תדרוש ענישה קולקטיבית. חייל הוורמאכט יהיה פתור מכל אחריות פלילית.

ב -19 במאי, שבוע לאחר הנאום, פרסמה מפקדת הוורמאכט הנחיות בדבר התנהלות הכוחות ברוסיה:

הפקודה קובעת כי…

מאחר והיודו-בולשביזם ( Judeobolschevism ) הוא האויב הקטלני ביותר של האומה הגרמאנית, … יש לנקוט ב”צעדים אכזריים ונמרצים” כנגד מסיתים בולשביקים, גרילה, חבלנים, יהודים… מכאן החובה של חיסול מוחלט של כל התנגדות פעילה ופסיבית.

מטרת המלחמה מחייבת להביא להרס מוחלט של רוסיה ויש לנקוט באמצעים חסרי תקדים… מכאן החובה להשמיד את האויב ללא רחם ולחלוטין..

הפקודה הוצאה אל הפועל במיטב היעילות הגרמנית.

כך הוצתו בתי מגורים במאות כפרים בלהבות להביורים. ההמון שעלה בידו להימלט מן הבית הבוער, נקצר בירי מטוסי הלופטוופה.

יחידות הוורמאכט העניקו לאיינזצגרופן את המערך הלוגיסטי, ולא אחת נטלו חלק בהשמדה עצמה. כך טבח באבי-יאר אשר בוצע בשיתוף פעולה מלא בין זונדרקומנדו A /4 ליחידת וורמאכט.

מבין 5.2 מיליון שבויי הצבא האדום, בין 3.3 ל-3.5 מיליון, מצאו את מותם בחודשים ראשונים למבצע ברברוסה. השבויים, לאחר שהוצעדו בצעדות מוות ארוכות, הועברו לשטחים פתוחים מוקפים גדר. עשרות אלפי השבויים נכלאו לאחר שבגדיהם החמים נלקחו מהם, ללא מזון, ללא מים, ללא קורת גג, ללא תרופות. רובם המוחלט – אותם 3.3 מיליון, מתו בכפור, רעב, פצעים ומחלות.

ההשמדה לא בוצעה על ידי יחידות ס”ס כי אם בהוראת הפיקוד העליון של הוורמאכט.

במצור על לנינגרד אשר נמשך 872 ימים, מצאו את מותם למעלה ממליון מתושבי העיר. הארמיה ה-18 בפיקודו של פילדמרשל גיאורג פון קיכלר Küchler) צרה על העיר ורצחה כל מי שביקש להימלט. חורבן העיר בוצע על ידי הלופטוופה. לס”ס לא היה זכר.

פקודת הקומיסרים – Kommissarbefehl

מייד עם פתיחת מבצע ברברוסה ביוני 1941 התקבלה פקודת הקומיסרים לפיה את חיילי הצבא האדום המוגדרים כ”קומיסרים – קומוניסטים, מי שעברו תהליך של בולשביזציה” – יש להוציא להורג ללא משפט. את “פקודת הקומיסרים” הוציא לפועל הוורמאכט, מספר הקורבנות נאמד בכ-3 מיליון.

ענישה קולקטיבית

כפר שבו נורה חייל גרמני – כל תושביו הוצאו להורג וכל בתי הכפר נשרפו עד כלות. מייד עם פתיחת מבצע ברברוסה הוצפו יחידות הוורמאכט ב”אלוני הסברה” אשר נועדו להכין נפשית את החייל במאבק להשמדת תת-האדם הסובייטי. זאת בנוסח…

כל מי שהביט אי פעם בפניו של קלגס סובייטי למד במהרה מיהו ומהו הבולשוויק…. יהיה זה עלבון לאינטליגנציה לחפש אצל מפלצות אלו תכונות אנוש…. אין הם אלא התגלמות התופת, של שנאה מטורפת לכל מה שהוא נאצל ובעל ערך באנושות…מכאן כי השמדת אותם תתי-אנוש האדומים תהיה משימה נאצלת של העם הגרמאני ותרומה שאין כמוה לכלל האנושות… כן, מוטל עלינו לבצע את המשימה עד הסוף…

אונס נשים בחזית המזרח כאמצעי טרור, הביא לאונס של קרוב ל-10 מיליון נשים, והולדת קרוב למיליון ילדים. חלקן הניכר במערכת בתי הבושת ( Soldatenbordell ) של וורמאכט…ועוד ועוד*

*הרחבה בנושא ימצא הקורא המעוניין בפרק אגדת הוורמאכט הנקי . הפרק מסתמך על המחקר המקיף בסוגיית פשעי הוורמאכט, תחת הכותרת “Crimes of the Wehrmacht: A Re-evaluation” מידי אלקס קיי (Kay ודוד שטהל (Stahel), ראה אור ב-2020. המחקר קובע נחרצות כי רובם המוחלט של 10 מיליוני קלגסי הוורמאכט ביצעו פשעי מלחמה בחזית המזרח שלא נפלו מארגוני האס”אס דוגמת האיינזצגרופן.

הנה כי כן, אם נוסיף אל הנתון של את מיליוני קלגסי “הוורמאכט הנקי” – der sauberen Wehrmacht – היחס יעלה במאות אחוזים ויהיה צורך לשלש ואף לרבע את היחס בין המרצח הסדרתי לבין כלל הציבור (הגרמני במקרה זה).

הפרדוקס הדמוגרפי – ייחודו של המקרה הגרמני-יהודי 279

וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ

הפסוק הנאה מספר שמות א’ י”ב בא לידי ביטוי בפן הדמוגרפי של יהודי אירופה בפרק זמן של 2000 שנה עד 1939.

שיעור הפריון היהודי הגבוה מיוחס לאופטימיות, דבקות בשורשים יהודיים, מנטליות, סולידריות קהילתית, בריאות גוף ונפש, מצוות גידול ילדים וכו’.

אוכלוסיית אירופה במאה הראשונה לספירה מנתה 34 מיליון נפש. עם תחילת המאה העשרים הנתון עמד על קרוב ל-500 מיליון. עליה של 1370% בפרק זמן של קרוב לאלפיים שנה.

מספר יהודי אירופה במאה הראשונה לספירה מנה 135.000. מקץ 2000 שנה, ב-1939 – 9.5 מיליון. עליה של 6987%. צמיחה דמוגרפית גדולה פי 5 ויותר מזו של כלל האוכלוסייה.

אל נתון מפתיע זה יש להוסיף את הרצף הבלתי פוסק של פרעות ביהודים דוגמת עלילת הדם, עלילת הרעלת בארות, פוגרומים, אינקוויזיציה ועוד ועוד.

בעוד שהצמיחה הדמוגרפית של יהודי אירופה, העולה כאמור ב-500% על זו של כלל אוכלוסיית היבשת, בא המקרה הגרמאני ומציג אף הוא תופעה חסרת תקדים הנעדרת לכאורה כל הגיון.

בפרק זמן של 4 שנים בלבד, בין קיץ 1941 עם תחילת הרצח בבורות הירי של האיינזצגרופן, עבור במחנות השמדה, וכלה במצעדי מוות בתחילת 1945, עלה בידי גרמנים להשמיד ששה מיליון יהודים. כלומר מספר הזהה ל-1500 שנות צמיחה דמוגרפית (!).

“המקרה הגרמאני”, בהשוואה לשאר מדינות תרבות המערב, נושא עמו שורה של תופעות ייחודיות הבאה לידי ביטוי אולטימטיבי בשתי מלחמות עולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, כאשר בפרק זמן של 30 שנה -1914 1944 (האומנם “מלחמת 30 שנים” השנייה?) הביאה גרמניה למותם של למעלה מ-80 מיליון נפש (הנתון, כצפוי שנוי במחלוקת) מכאן שמדובר באסון הקטלני ביותר בתולדות האנושות, ולא רק בקרב הציוויליזציה המערבית בלבד.

עם זאת, ביטויו האולטימטיבי של המקרה הגרמני, הוא שואת יהודי אירופה הבא לביטוי בנתון הדמוגרפי המוצג לעיל.

השואה – העדר סיבה ומסובב…

המגמה המקובלת להציג את שואת יהודי אירופה כחוליה בשרשרת מקרי ג’נוסייד, כוללת על פי רוב את הג’נוסייד הארמני ואת רצח העם ברואנדה.

בחינה, ולו בתכלית הקיצור, נועדה להפריך גישה זו, אשר יעודה המרכזי הוא לשלול מן השואה את ייחודה במובן של העדר סיבה ומסובב.

רצח העם הארמני

בין המיעוט הארמני הנוצרי לבין הרוב המוסלמי באימפריה האות’מאנית שררה עוינות בת מאות בשנים. כך הניגוד בין נוצרים למוסלמים. כך הדרישה הארמנית לעצמאות מדינית ומרחב מחיה. כך ההתגייסות של עשרות אלפי ארמנים לצבא הרוסי הנלחם בטורקיה בימי מלחמת העולם הראשונה, ההופך את הארמנים לבוגדים ולגייס חמישי. כך שורה של פעולות טרור ארמנים במוסדות השלטון הטורקי, ועוד. למותר לציין שכל אלה ועוד, אינם פוטרים את הטורקים הצעירים ממעשי זוועות ברצח מיליון ארמנים. אך ההשוואה עם שואת יהודי אירופה לא זו בלבד שהיא חסר שחר, כי אם עוד מדגם מייצג של יודופוביה.*

*הערת אגב. רצח העם הארמני בוצע בסיוע נרחב מצד גרמניה. זאת, בבחינת שיתוף פעולה עם האימפריה העות’מאנית, בעלת ברית במלחמת 1914 – 1918.

רצח עם ברואנדה – הוטו מול טוטסי – Hutu- Tutsi

בין הרוב של בני שבט הוטו – Hutu לבין מיעוט שבט הטוטסי- Tutsi שררה שנאה רבת שנים והיא זאת שאפיינה את מלחמות השבטים באפריקה עוד בטרם התקופה הקולוניאלית.

בימי השלטון הקולוניאלי הגרמני על רואנדה, העדיפו הגרמנים את בני שבט המיעוט הטוטסי – 14% מכלל האוכלוסייה – על פני שבט ההוטו – 85%. ואלו זכו לתפקידים מרכזיים במוסדות השלטון והיו בבחינת מעמד עליון.

המגמה נמשכה גם בתקופת הכיבוש הבלגי לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ב-1962 זכתה רואנדה בשלטון עצמי. בבחירות שנערכו זכו בני ההוטו ברוב מכריע. הגיע עת נקם, והממשל החדש רצח קרוב ל-20.000 מבני טוטסי. עשרות אלפים נמלטו לאוגנדה בה הקימו ארגון צבאי תחת השם “החזית הפטריוטית של רואנדה”. ב-1990 הארגון פלש לרואנדה, נערך מאבק קטלני מול שלטון בני ההוטו. בפרק זמן קצר יחסית הכניע הרוב ההוטי את מרד הטוטסי. מלחמת ההשמדה הביאה לרצח של בין 500 ל-800 אלף בני אדם.

יהיה זה עלבון לאינטליגנציה של הקורא לערוך השוואה של המאבק בין שני שבטים ברואנדה לשואת יהודי אירופה, שכן אין בין שני המקרים ולו בדל של זהות במובן של סיבה ומסובב.

השמדת העם היהודי התחוללה ללא כל תשתית מעוגנת בהיגיון המושתת על בסיס מדעי חברה. שלב ההשמדה הראשון החל מייד עם מבצע ברברוסה ביוני 1941 וזכה לקפיצת מדרגה בימי כישלונות הוורמאכט בחורף 1941 בקרבות לנינגרד ומוסקבה, ואל שיאה הגיעה שנתיים ושלוש לאחר מכן. זאת כאשר התבוסה הגרמנית, החל בתבוסת סטלינגרד, וזו של גייסות רומל בצפון אפריקה – ובפרט עם נחיתת בעלות הברית בנורמנדי בקיץ 1944 – הייתה ברורה ונחרצת, הרצח החרושתי הלך והתעצם. שיאו היה בקיץ 1944 כאשר גרמניה, כבשה בחודש מרץ את הונגריה בעלת בריתה. העילה האחת והיחידה לכיבוש היה שילוח של קרוב לחצי מיליון יהודי הונגריה לאושוויץ-בירקנאו.

כך הגדלת מספר הרכבות למשלוח היהודים אל מחנות מוות בעוד אלו דרושים לשינוע מזון, ביגוד, תרופות ואמצעי לחימה לגייסות הוורמכט בחזית המזרח הקורסת. כך רצח פועלי כפייה יהודים במפעלי תעשייה גרמנים, צעד שפגע בתעשייה, בעיקר בייצור אמצעי לחימה.

מכאן הזהות הקטלנית בין עליית המדרגה בשלבי התבוסה הגרמנית, לקצב השמדת היהודים. תופעה הנוגדת לחלוטין את התפיסה האסטרטגית המקובלת, וחסרת התקדים בתולדות המלחמות, מכאן הכורח בהסבר פסיכופתולוגי.

סביר להניח שהקורא שורות אלה ישאל את עצמו, וכי אלפי המחקרים הכתובים בידי בכירי ההיסטוריונים וחוקרי השואה לא העניקו הסבר מניח את הדעת לנתונים הקטלניים שלעיל? וכי יש בכוחו של הח”מ לחדש דבר מה בנושא?

מכאן הצורך ב”גילוי נאות”.

גילוי נאות

דבר שלא הובן בהכרח שיופיע שוב. כמוהו כמו רוח רפאים שלא יודעת מנוחה, היא לא יכולה לחדול עד שהמסתורין נפתר והקסם נשבר.

ז. פרויד, 1909

קורא נכבד (והיה וימצא…) והיה אם תגלה עניין במה שבחרתי להגדיר כ”המקרה הגרמאני”, מחובתי לידע אותך שאינני היסטוריון ולא חוקר שואה. מכאן שהנחת היסוד המלווה את החיבור היא שלי אומנם, אך בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל מושתתת אותה הנחת יסוד על נתונים מיד שנייה – קרי: מחקרים שפורסמו על ידי צמרת ההיסטוריונים וחוקרי השואה החל בקריסטופר בראונינג, לוסי דוידוביץ’, יהודה באואר, עבור בלני יחיל, ג’והן וייס, דניאל גולדהגן וכו’, וכו’, וכלה במחקר המקיף בנושא של מכוני חקר השואה ברחבי תבל עם מכון יד ושם בראשם.

כך לשם משל חיבורו של דניאל גולדהאגן – בנו של ניצול שואה – תליינים מרצון בשירותו של היטלר כולל 1330 הפניות. גולדהגן ישב שנים בארכיונים בגרמניה, וככל חוקר הוא מבסס את מסקנותיו על נתוני אמת אותם אסף באותם ארכיונים. מכאן שעומדים לרשותי אין ספור נתוני אמת שנאספו בידי שורה ארוכה של חוקרים. מכאן, שגם אם הנחות היסוד שלי אינן מקובלות – וידוע לי מראש שאכן, אינן מקובלות – הרי שבאשר למסד הנתונים, אין להאשים אותי שאני בוחר את רק את אותם הנתונים המשרתים את האג’נדה שלי בלבד.

באשר לעניין – האובססיבי, ניתן לומר – של הח”מ, בשואה והמקרה הגרמאני, הוא נובע מן הטראומה שעברתי בימי ילדות. הנני יליד רובנו, עיירה במערב אוקראינה. בשלהי יוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר במסגרת מבצע ברברוסה. ב-7 בנובמבר – חמישה חודשים לאחר הכיבוש וכליאת היהודים בגטו, נדרשו יהודי הגטו להתייצב מוקדם בבוקר בכיכר העיר, משם יובלו ל…

מחנה עבודה בו הגברים יפרנסו את המשפחה, הנשים יטפלו במשק בית, והילדים ילמדו בבית ספר.

21.500 יהודי רובנו, כולל 6.000 ילדים, התייצבו עם עלות השחר, הובלו אל בורות הירי של האיינזצגרופן בחורשת אורנים SOSENKI) בפולנית), 4 ק”מ צפונית לעיר, שם הושמדו עד האחרון שבהם.

באותו יום (7.11.1941) ניתך גשם כבד ונשבה רוח קרה. אימי, לאחר שמצאה כי לבנה המשתעל בן השנתיים וחצי יש חום והוא מצונן, החליטה ש”עם ילד חולה אני לא יוצאת במזג אוויר שכזה”. כך נצלנו אומנם מבורות הירי, אולם מייד החל מסע בריחה בלתי פוסק אשר נמשך עד תחילת 1945. האימה, הרעב, החולי, העמדת הפנים, החיפוש אחר מחסה, לילות בבתים חרבים, כל אלה ועוד הטביעו בי את “טראומת השואה” המלווה אותי כל חיי. *

*את ימי ילדותי בשואה תיארתי בספרי: צוהרי יום א’ בפארק ציבורי. הוצאת אריה ניר 2010.

משפחתי המורחבת ברובנו מנתה בעת ההיא 23 איש. אם, אב, אחים, אחיות, סבים, סבתות, דודים, דודות וכו”. 19 מהם נרצחו, רובם באותה “חורשת אורנים” ב-7 בנובמבר. נותרנו שלושה. אמי, אני, ובת דודה שהוסתרה על ידי משפחה צ’כית ועלה בידה לשרוד.

המשפחה נמנתה על מעמד חברתי ממוצע, ללא כל מעורבות חברתית שניתן היה להגדירה כהתגרות בכובש, לא פרטיזנים, לא חורשי מזימות, אנשים פשוטים חפים מפשע אשר כל מה שבקשו היה להשיג פרוסת לחם על מנת לשרוד.

מכאן שרציחתם של חפים מפשע היא אכן “מעבר להשגת אנוש” כפי שציינה זאת חוקרת השואה לוסי דווידוביץ’.

כך אלברט איינשטיין… השמדת היהודים בידי הנאצים הוא אירוע כה זוועתי שהמוח האנושי אינו מסוגל לקלוט אותו.

כך דווידוביץ’ ואיינשטיין, וכך שורה ארוכה של היסטוריונים, חוקרי שואה ופילוסופים דוגמת אמיל פקנהיים הפילוסוף הישראלי יליד גרמאניה, לפיו…

“איננו מבינים את הרשע הגרמני, שכן הוא חורג מהגדרת רשע”.*

כך חוקר השואה ישראל גוטמן:

עם הסתננות הידיעות על המתרחש בגטאות ומחנות המוות, לעולם החופשי, חדרה לתודעת העולם ההכרה, כי לפנינו מאורעות, הפורצים את גדרי המושגים הישנים שנלמדו על סמך לקחה של ההיסטוריה. לאושוויץ וטרבלינקה לא נמצאה מקבילה היסטורית, ולא נמצאה מסגרת התייחסות פילוסופית או תיאולוגית שמסוגלת הייתה לכלול ולהכליל אותן…

בפתח דבר לכרך הראשון של האנציקלופדיה של השואה בהוצאת יד ושם, קובע אלי ויזל:

זכרה של אושוויץ יישאר כמאורע האפל, האכזרי והבלתי נתפס בהיסטוריה… שלא כטרגדיות אחרות , לא היה טעם הגיוני לטרגדיה של השואה, וכל הניסיונות למצוא לה נימוקים הגיוניים נכשלים…לעולם לא נצליח להבין כיצד התאפשרה השמדה של ששה מיליוני בני אדם…ברור שלעולם לא נצליח להבין את אכזריותו נטולת האנושות של התליין…

על פי חוקר התרבות ג’ורג’ שטיינר:

האימה המקופלת בשואה אינה ניתנת לביטוי באמצעים לשוניים ואסוציאטיביים רגילים, שצמחו ונאגרו במרחב התרבותי והאתי המקובל עלינו… מכאן התגובה היחידה האפשרית היא אלם ודממה.

כך ניצול שואה המצוטט בספרו של אויגן קוגון (Kogon Der SS-Staat: Das System der deutschen Konzentrationslager

לו ידעתי מה באמת קורה באושוויץ לא היה כוח בעולם שהיה מכריח אותי לעלות לרכבת. עם זאת לא היה כוח בעולם שהיה מאפשר לי להאמין בקיומה של אושוויץ…

וכל זאת אך מדגם מייצג, בבחינת קצה הקרחון בלבד.

את עיקרון “מעבר להשגת אנוש” מאסכולת לוסי דווידוביץ’ מיטיבים לנצל מזה שנות דור מכחישי שואה המציגים את נושא תאי הגזים כאגדה, שכן הדבר “כלל לא ייעלה על הדעת”, זאת, אם לצטט את בכיר מכחישי השואה – דיוויד אירווינג.

היבט נוסף של “מעבר להשגת אנוש” זוכה לביטוי בסקרי דעת קהל, כאשר הנשאל מבקש לומר אם הוא מאמין בקיומה של השואה על כל זוועותיה. בין 25 ל-30% מכלל המשיבים במדינות האיחוד האירופי אינם מאמינים בקיומה. וזאת בקרב הציבור המשכיל באירופה אשר ברוב מדינותיה נושא השואה נכלל בתוכנית הלימודים.

*בסדרה של מפגשים חזרתי וביקשתי מפרופ’ פקנהיים, כיליד גרמניה ובקי בתרבותה, הסבר ל”מקרה הגרמני”, אולם המענה היה ונותר: “איננו מבינים את הרשע הגרמני…”

הפרעת דחק פוסט טראומטית – (PTSD)

באשר לטראומה – זו שמקורה בשואה – היא שונה מן הטראומה במובן המקובל. חייל הנפצע במלחמה ונותר נכה סובל מן הטראומה שכן הפציעה שנתה את חייו והוא יישא אותה לעד. אולם, ההסבר הוא רציונאלי. למלחמה, אשר היא מקור הטראומה, בסיס תבוני הניתן להסבר. כך למקרה טראומטי של נפגע בתאונת דרכים, וכך במקרהו של הפסיכופט תומאס לייק הנ”ל. אולם לא כך במקרה טראומת השואה, שכן לא ניתן להסבירה והיא נותרה ותישאר בבחינת תעלומה הנעדרת סיבה ומסובב, שכן היא כאמור לעיל “מעבר להשגת אנוש” כפי שראו לציין זאת שורה של חוקרים לעיל.

את מצבי ניתן להגדיר כמי שנתון או סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית Post-Traumatic Stress Disorder (PTSD) העלולה לפגוע בניהול אורח חיים נורמטיבי.

ממחקר שנערך על ניצולי שואה נמצא כי ניצולים שהדחיקו ביעילות את הזיכרונות הקשים, הם אלו שהצליחו להסתגל ולתפקד, בעוד שאלו שלא עלה בידם להסתגל חוו את הטראומה שוב ושוב, בין היתר בסיוטי חלומות.

המקרה של הח”מ הוא שילוב שתי התופעות. מזה, הכושר להסתגל שבא לידי ביטוי בפעילות אותה ניתן להגדירה ככפייתית – אשר לוותה אותי ברוב ימי חיי. כך פרסום 40 ספרים, ביניהם 25 כרכים של תרגום מיטב השירה בתרבות המערב, כך הקמת מכון למחקרים אסטרטגיים מרכז אריאל למחקרי מדיניות וניהולו, יסוד כתב עת (נתיב) ועריכתו במהלך 20 שנה , וכן, ובראש וראשונה הקמת משפחה המונה בימים אלו -2025 – שבעה צאצאים, בן ובת ו-5 נכדים. כל זאת בזכות אשתי, גב’ ליה סתיו.

להלן 16 מתוך 40…

עם זאת, עמוק בקרבי אני נושא את טראומת השואה מאז ומתמיד בבחינת נעלם שאני מבקש להבינו, ושמא אף לנסות ולהסבירו.

בימים אלו, בשלהי העשור התשיעי לחיי ההולכים וכלים במהרה, בעודי מבקש להתמודד עם התופעה – הדבקות בנושא נובעת למותר לציין – מעיון במאות כרכים של מחקרי השואה כמצוין לעיל. עם זאת, עלי להודות שלא עלה בידי למצוא הסבר המניח את הדעת – קרי: את דעתי – בשאלת הרשע הגרמני, זאת, ברוח קביעתו של אמיל פקנהיים לעיל, לפיו הרשע הגרמני חורג מהגדרת רשע.

עיינתי ואני ממשיך לעיין – למותר לציין – באין ספור מחקרי שואה, קל וחומר בשפע הבלתי נדלה הנגיש מזה שלושה עשורים בעידן הדיגיטלי. עם זאת, טרם עלה בידי לאתר ניסיון של ממש להתמודד עם התעלומה הגרמנית משורה של היבטים אשר יפורטו בהמשך.

בנושא זה ארשה לעצמי לצטט את אלי ויזל:

השואה היא התעלומה האולטימטיבית, שלעולם לא ניתן לדמיין אותה, להבין אותה או להסבירה… השואה מהווה בור סתרים שלא ניתן לחדור אל תוכו על ידי מי שלא היה שם… מכאן, כי לכל ניצול יש יותר מה לומר על מה שקרה, מכל ההיסטוריונים גם יחד.

ניסיוני הוא להתבונן במקרה הגרמאני מהיבט רחב ככל האפשר, ההיסטורי, החברתי והרוחני, כאשר השילוב הקטלני ביניהם הוא זה שחולל את ההיבט של הסדיזם הפסיכוטי של בורות הירי מאסכולת האיינזצגרופן ואף ביתר שאת, את תאי הגזים של אושוויץ, טרבלינקה, מיידנק… זאת, במה שבחרתי לכנות פולחן המוות הגרמאני – Tothenkult – הצרוף בדנ”א עם המשוררים וההוגים Dichter und Denker מאז ומעולם.

למותר לציין שהח”מ מודע היטיב שאמירה בנוסח: “הצרוף בדנ”א הגרמני…” תיפסל מייד על ידי הקורא המשכיל ויציג אותי כ”גרמנופוב”, המקביל ל”יודופוב”, שכן הטלת אשמה קולקטיבית על כלל העם הגרמני – בלתי תקינה פוליטית בעליל – זהה לעיקרון האנטישמיות – שנאה פתולוגית לכלל “העם הנבחר” (לפורענות).*

*ואכן, בסדרה של שיחות שניהלתי בנושא עם קבוצת אינטלקטואלים ישראלים, כולם מרצים במדעי רוח באוניברסיטאות, זכיתי לא אחת לכינוי “גרמנופוב” המעז להטיל אשמה קולקטיבית על עם המשוררים וההוגים – Land der Dichter und Denker קאנט, פיכטה, הגל, גתה, שילר… שלא לדבר על בך ובטהובן…קל וחומר – היינה, מנדלסון, אופנבאך, מיירבר…

הדבר הקשה ביותר להסבר היא האמת הפשוטה שהכול מעדיפים להתעלם ממנה.

איין ראנד

ארשה לעצמי לצטט את המשפט הנודע של מחברת מרד הנפילים, בניסיון להתמודד עם תופעת השואה הזוכה לשורה ארוכה של הסברים, אשר בסופו של דבר מסתיימים באמירתו של אמיל פקנהיים המצוטטת לעיל.

זהו אפוא ניסיון להתמודד עם מהותו של הנתיב המיוחד – Sonderweg- בגרסה הגרמאנית, אשר זכה לביטויו האולטימטיבי בעידן הנאצי, אותו ראתה להגדיר גב’ ראנד: “שטן שפרץ לחברה הגרמנית…”. השאלה, האומנם פרץ השטן לחברה הגרמאנית בעידן הנאצי, ושמא מאות, ואף אלפי שנים קודם לכן? כך משפטו הנודע של מרטין לותר: “השטן הוא השליט העליון על האנושות” האומנם חל על כלל האנושות ושמא על גרמניה של לותר בלבד? כך מעמדו של ד”ר פאוסטוס בפאוסט לגתה החייב למכור את נפשו למפיסטו השטן (בנו האהוב של אלוהים) על מנת להעניק משמעות לחייו.

ביטויו האולטימטיבי של אותו שטן הייתה כאמור, שואת יהודי אירופה. פרדוכס ההסבר של השואה באופן בו מתמודדת העילית האינטלקטואלית, היסטוריונים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים והוגי דעות עם ייחודיותה של השואה, מעמיד את החוקר בפני פרדוקס. כל ניסיון להבין את השואה מחייב, לכאורה, להתייחס אליה בפרמטרים המוכרים כגון תיאוריות היסטוריות, כלכליות, חברתיות, אנתרופולוגיות, פוליטיות, קרימינולוגיות, תיאולוגיות ואחרות. אולם כל אלה קורסות תחתן כאשר מבקשים להסביר באמצעותם את השואה. מכאן שהיא נותרת “מעבר להבנת אנוש”, כמצוטט לעיל מפי צמרת ההיסטוריונים וחוקרי השואה.

הצלחת מבצע ההשמדה הגרמני התבסס בין היתר – ואולי אף בעיקר – על ההנחה לפיה הרוע הגרמני מצוי מעבר להשגת אנוש, ומכאן שהדבר יקל על מנגנון ההשמדה שכן האדם הנורמטיבי אין בכוחו לקלוט את אופן הרשע הגרמני הנעדר כל הסבר רציונאלי.

הדבר בא לידי ביטוי בקומדיה הטרגית של רוברטו בניני “החיים יפים” La vita è bella . באחת הסצנות משוחח האב עם בנו. השניים שוכבים על דרגש במחנה ריכוז. הבן שואל את אביו: “אבא! באמת הורגים פה יהודים? באמת כל מה שמספרים במחנה נכון?” והאב משיב:

בני, אתה באמת מאמין בכל השטויות האלה? אתה באמת חושב שגוזרים שערות אדם לאחר שמת ועושים מהן פאות? תכף יבוא מישהו ויספר שלוקחים שומן אדם ועושים ממנו סבון – כלום תאמין לו?!’.

לאחר הסברו של האב שניהם פורצים בצחוק ומצפים ל Bella vita-… הנה כי כן, זוועות השואה הם מעבר ליכולתו של האדם הנורמטיבי לתת בהן אמון. זהו ביטוי עליון של עיקרון ההדחקה, מנגנון הגנה אותו ניצלו הגרמאנים עד תום. כך יהודי גטו וארשה מי שדחו את עדויותיהם של ניצולים מי שעלה בידם להימלט ממחנה השמדה חלמנו וממחנות נוספים. כך אירע במקומות רבים, ואפילו באמצע שנת 1944 לא האמינו רבים מיהודי הונגריה כי מה שסיפרו להם על אושוויץ אמנם אפשרי, ועלו – קרוב לחצי מיליון גברים, נשים וטף – ללא חשש לקרונות רכבת בדרכם אל תאי הגזים באושוויץ-בירקנאו.

השאלה הנשאלת אפוא, האומנם אין הסבר?

אין אומנם בכוונת הח”מ לקבוע כי “יש הסבר”, כגון ההנחה לפיה הרשע צרוף בדנ”א הפולק הגרמאני, עם המשוררים ופילוסופים – Dichter und Denker.

אך עם זאת ניתן להצביע על תופעת ייחוד הרשע הגרמאני אם נבקש אחריו בשורה של היבטים כגון המורשת הגרמאנית אשר ראשיתה בשבטי הטבטונים בעת העתיקה. כך הוונדאלים במאה החמישית (מכאן הביטוי “ונדליזם” כהרס קטלני ללא הסבר) מי שהביאו לחורבן והרס על רומא, כך שבטי הגוטים במאה השישית, אשר שיקעו את תרבות המערב במאות שנים של חשכת ימי ביניים.

כך שבטי הוויקינגים מי שחוללו במאות השמינית – אחת-עשרה, חורבן והרס חסרי תקדים ברחבי אירופה. גם אלה וגם אלה זכו למעמד נעלה בתרבות הגרמנית ולתואר Übermensch קרי: “על אדם” (ושמא אל אדם?).

כך תופעת הרפורמציה של מרטין לותר ההפוכה מכלל ערכי הרפורמציה ההומניטאריים – כולל מיתון היודופוביה – מאסכולת קלווין, צווינגלי, ארזמוס במאה ה-16 בצרפת, שוויץ והולנד.

כך תורת היודנהאס – Judenhass הגרמאני בימי הביניים, החריגה אף היא מן היודופוביה הנוצרית המקובלת בעת ההיא באירופה.

החיבור שלפנינו מבקש להוכיח שאכן “ההסבר קיים” והוא מוצג בשבע רמות, במה שבחרתי לכנות כ”תורת הכחשה”.

באשר לטראומה…באשר לאימי השואה, אלה צרופים בנפשי.

כך בימים אלו במלחמת חרבות ברזל בשבע חזיתות. עזה, לבנון, יהודה ושומרון, תימן, איראן, סוריה, עיראק… וכל זאת עוד בטרם גל השנאה לישות ה”יודונאצית…” המבצעת ג’נוסייד בעזה, גל הגולש ברחבי תבל עם האיחוד האירופי בראש.

טבח ה-7 באוקטובר, משיב אותי אל תמונות הזוועה בימים ההם. אני מתבונן בנכדי בזרועות אימו. אולם תחושת האושר למראה העולל מלווה בדמיוני בקלגס גרמני החוטף מזרועות אם יהודייה את בנה התינוק, משליך אותו באוויר ויורה בו למוות בעוד חיוך של שביעות רצון על שהיטיב לקלוע, מרוח על שפתיו.

נסיעה ברכבת מעלה בדמיוני את אימי רכבות המוות שהובילו את הקורבנות למחנות השמדה. ביקור בקונצרט מלווה בדמיוני את תזמורת הנשים באושוויץ… וכן הלאה והלאה.

כך תחושת הסלידה למראה הזוועות בסרטים על אימי מלחמת העולם השנייה, המלווה ברגש של סיפוק ושמחה למראה קלגסי הוורמאכט נקטלים בשדה הקרב.

כך הנפת דגל הצבא האדום עם ברלין החרבה ברקע. התמונה מרגשת אותי ואף מעניקה לי רגש סיפוק.*

*גילוי נאות: אבי שירת בצבא האדום, לחם בקרב סטלינגרד וזכה בציון לשבח: גיבור ברית המועצות (Герой Советского Союза).

מקרה יחיד במינו ארע לי בשעתו כאשר עבדתי על תרגום האיליאדה לעברית, הגעתי לקטע בו הקטור יוצא לדו קרב מול אכילס, נפרד מבנו התינוק, מחבק את הילד, מסיר את הקסדה ומניח אותה על ראשו של הפעוט.

קראתי את הקטע ונתקפתי צמרמורת. ובדמיוני ראיתי לפתע פתאום את אבי במדי הצבא האדום יוצא למלחמה, ובעודו נפרד מאשתו ובנו, מסיר מראשו את הקסדה ומניח אותה על ראשי, זאטוט בן שנתיים וחצי בעת ההיא, תחילת יולי 1941…

כך סיוטי החלומות… מכאן הדבקות האובססיבית במה שבחרתי לכנות “המקרה הגרמאני”. מי שהיטיב להביע זאת, היה הסופר ההונגרי יהודי חתן פרס נובל אימְרֶה קֶרְטֶס – Kertesz) שורד אושוויץ ובוכנוולד, בריאיון ל – Der Spiegel ב-29.4.1966.

Die Erinnerungen sind wie verwahrloste, herrenlose Hunde, sie um

ringen und starren einen an, sie hecheln und heulen zum Mond, du

möchtest sie verscheuchen, aber sie weichen nicht, gierig lecken sie

deine Hand, und hast du sie im Riicken, beisen sie zu

…זיכרונות כמוהם כמו ככלבים נטושים, חסרי בעלים, הם מקיפים אותך ובוהים בך, הם מתנשפים ומייללים אל הירח, אתה רוצה לגרש אותם, אבל הם לא זזים, הם מלקקים לך את היד בתאווה, ואם הם על הגב שלך, הם נושכים.