המבקש אחר שורשי היודנהאס הצרוף במורשת עם המשוררים והוגים -וזאת ברמה העממית – ימצא אותם בימי הביניים, החל במאה ה-13 ועד ה-17. זאת, בארבע עלילות…
א. היהודי הנצחי – Der ewige Jude
ב. מחזה ייסורים – Passionsspiele שניהם סילוף מכוון של הכתוב בברית החדשה.
ג. שבת מכשפות – Hexensabbat ביטוי ל”סדיזם אורגיאסטי הצרוף בנפשו של האספסוף” כפי שראה להגדיר זאת תומאס מאן.
ד. ליל וולפורגיס – Walpurgisnacht
בארבעת המקרים הנושא איננו מייחד את ההיבט הגרמני בלבד, והוא מצוי בחלק ניכר מארצות אירופה. אולם המקרה הגרמני שונה בעליל. נפתח ביהודי הנצחי – Der ewige Jude…
א. מן ה- Wandering Jew אל – Der ewige Jude
“היהודי הנודד” – The Wandering Jew – היא אלגוריה נוצרית בסוגיית הגלות, מי שרואים בגלות היהודים עונש לכך שלא קיבלו על עצמם את תורתו של ישו. הטיעון הנוצרי מסתמך לרוב על הפסוק ממגילת איכה:
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
אחסוור, יחד עם קין וסיזיפוס הם הטריומווירט (האומנם “השילוש הקדוש”?) המייצג את שלושת הבוגדים בערכי האנושות ונענשים על כך.
קין נענש על רצח הבל אחיו ונגזר עליו “נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ”. ולעולם לא לקצור את פרי עמלו.
סיזיפוס נענש על בגידתו בזאוס ומוטל עליו לגרור לנצח סלע כבד במעלה ההר, מאמץ הכרוך לא רק בייסורי תופת אלא בתחושת הייאוש המלווה מאמץ הנעדר סיבה ומסובב.
אולם חטאי סיזיפוס וקין מעולם לא הוטלו על כלל עמיהם של שני העבריינים. לא כך במקרה היהודי, הפעם על העם כולו מוטל לשאת את חטאו של אחסוור – הסנדלר המרושע בווייה דולורוזה, וזאת לעדי עד.
עם זאת, לא ניתן שלא להבחין בהיבט הפרדוקסאלי בקללת היהודי הנודד, הנידון אומנם לחיי נדודים מקוללים, אך בקללה טמונה גם ברכה, והיא חיי נצח. מכאן, שהיהודים נידונו אומנם לחיי סבל, אך לא להשמדה.
השקפה זו, אשר העניקה לנצרות את הנחת היסוד לפיה ישועת היהודים תבוא עם המרת דתם, פסלה כל אפשרות של השמדה פיסית. אולם לא כך במקרה ה-Geist הגרמאני שבחר להציג את Der ewige Jude כאשר ה- ewige נושא אופי סרקסטי, שהרי לנוכח העובדה שהנודד הנצחי הוא התגלמות הרשע וסכנה לכלל האנושות, ובראש וראשונה לפולק הגרמאני, מכאן, שעיקרון הנצח פסול מעיקרו שכן אין להטיל על האנושות בכלל וגרמאניה בפרט את האסון היהודי האמור להימשך עד אחרית הימים. המסקנה ברורה כליל: רק השמדתו הפיסית של היהודי תמחק את בשורת “הנצח” ותביא לישועת כלל האנושות והעם הגרמאני בראש וראשונה.
במאה ה-13 פשטה באירופה אגדת היהודי הנודד. זאת, על בסיס עלילה לפיה ישוע בדרכו בוויה דולורוזה – נתיב היסורים, כורע תחת כובד הצלב על גבו, מבקש לפוש ליד ביתו של סנדלר יהודי, אחסוור שמו. היהודי מסרב ומגרש אותו…
לך לך מכאן…מהר…משרך רגליים שכמותך…
ישוע משיב ומטיל קללה על היהודי:
אני אומנם אלך אבל אתה תהפוך לנודד נצחי שלא ידע מנוחה לעולם.
למותר לציין כי לעלילה אין זכר בברית החדשה.
באשר לשם אחסוור – אחשוורוש, מתן השם לסנדלר היהודי המסרב להניח לישוע לנוח, למלך פרס המבקש לראות את כל יהודי האימפריה נכחדים, נשמע כמו בדיחה מקברית. אולם הנושא נותר חידה על אף כמה ניסיונות להסביר את התופעה.
סביר להניח כי עלילת “היהודי הנודד” מקורה בעונש המוטל על קין כאשר נגזר עליו ללכת לארץ נוד (מכאן “נדודים”), לנדוד על פני הארץ ולעולם לא לקצור את פירות עמלו.
האגדה פשטה אומנם ברחבי אירופה, אך רק בגרמניה זכתה לתפוצה חסרת תקדים. את דמותו של היהודי הנודד ניתן למצוא בשורה ארוכה של יצירות אומנות בתרבות המערב, החל בשירה וסיפורת, עבור בציור, וכלה במחזות וקולנוע. אולם הפער בין המקרה הגרמני לשאר עמי אירופה הוא בלתי עביר.
כך פרסי בישי שלי Shelley) בפואמה The Wandering Jew’s Soliloquy מתאר את היהודי הנודד כפרומטיאוס מודרני המחולל מרד משיחי אל מול הרודנות הפוליטית והדתית. כותרת משנה לפואמה היא the victim of eternal avenger – קורבן הנוקם הנצחי.
בצרפת, ההיסטוריון אדגר קינה (QUINET) מציג את ייסורי היהודי בנדודיו כביטוי למהפכת העידן המודרני. אלכסנדר דיומא (Dumas ) מתאר את תולדות האנושות המתבססת על דמותו של אחסוור, כך סימון דה בוואר Beauvoir) וכך גיום אפולינאר (Apollinaire)…
אצל הנס קריסטיאן אנדרסן – אחסוור מופיע כמלאך הספק המאתגר את כללי המוסר המקובל. בארה”ב מרק טוויין מעניק לדמות ממד הומוריסטי בספרו: The innocents Abroad travel book המתאר את מסעותיו באירופה ובארץ ישראל בעודו נעזר ביהודי הנודד להצגת ביקורתו על התרבות הקורסת.
לא שלא ניתן למצוא בשורת הדוגמאות לעיל נימות אנטישמיות, אך אלה הן תופעה – אם בכלל – בשוליים בלבד. בכל המקרים, אין זכר לדמוניזציה בנוסח הגרמאני, ואף יתירה מזאת אחסוור הוא בבחינת שליח אינטלקטואלי המאתגר את המוסכמות המקובלות בנוסח מלאך הספק של אנדרסן.
המקרה הגרמני הוא כאמור, היפוכו המוחלט.
אחסוור מייצג כאמור את היהודים שצלבו את ישוע בעת העתיקה והם אלה הצולבים את כלל האנושות בימינו, זאת, כאשר גרמאניה –בתפקיד ישוע – היא הקורבן האולטימטיבי של הרשע היהודי.
עם זאת, לא ניתן שלא להבחין בהיבט הפרדוקסאלי בקללת היהודי הנודד הנצחי, הנידון אומנם לחיי נדודים מקוללים, אך בקללה טמונה גם ברכה, והיא חיי הנצח. מכאן, שהיהודים נידונו אומנם לחיי סבל, אך כבמקרה קין, לא להשמדה.
ההיבט הגרמני פוסל את עיקרון נדודי הנצח וקובע כי רק השמדתו הפיסית של היהודי תמחק את קללת הנצח ותביא לישועת כלל האנושות, ולעם הגרמאני בראש וראשונה.
מכאן שבעוד שברחבי אירופה מדובר ב”יהודי הנודד”, במקרה הגרמני הכוונה ל-יהודי הנצחי – Der ewige Jude האמור להביע את האסון אותו מנחית היהודי על האנושות, קללה העלולה להימשך לנצח.
היה זה בכנסיה הלותרנית בהמבורג ב-1542 בה עיצב הכומר הלותרני פאולוס פון אייצן (Eitzen) את דמותו של היהודי הנצחי כהתגלמות העונש שהמושיע הנוצרי הטיל על היהודי הארור. דמות שתאמה כמו כפפה ליד את שנאת היהודים של מרטין לותר.
בשנת 1602, זמן קצר לאחר מותו פשטה שמועה לפיה בשנת 1542 פגש פון אייצן את היהודי הנודד הנצחי בכנסייה בהמבורג. הפגישה אמורה הייתה להעניק בסיס אמפירי לקיומו של היהודי הנצחי.
למותר לציין כי דמותו של Der ewige Jude מצאה את מקומה בכתבי אומת ה-Dichter und Denker. להלן מדגם מייצג, בבחינת קצה הקרחון.
היה זה יוהאן וולפגנג פון גתה, ( 1749 – 1832) בכיר משוררי גרמאניה מי שהנציח את דמותו של היהודי הנצחי בפואמה ארוכה תחת הכותרת Der ewige Jude בה מוצג “הסנדלר” היהודי…
In Judäa, dem heiligen Land, – ביהודה, ארץ הקודש,War einst ein Schuster… – היה פעם סנדלר…
אותו מתאר גתה… כמי שמקפץ כמו נמלה, מתפתל כמו נחש…
ועתה מגיע משפט המחץ: Gott zu lästern und den Dreck zu preisen… – את אלוהים מחלל / את הרפש מהלל…באשר ל- Dreck התרגום האפשרי הוא גם חרא.
(סוגיית היהודי הנצחי בפאוסטוס, יטופל בהמשך.)
פרידריך הגל (Hegel) מבכירי ההוגים בגרמאניה וממייסדי האידיאליזם הגרמאני בעידן הנאורות, הציג עוד בשלהי המאה ה-18 את אחסוור היהודי כהתגלמות השלילה האנושית. מכאן שהדרך היחידה לקדם את הערכים ההומניטריים של תרבות המערב, היא לסלק את אבן הנגף מדרכה של התרבות, וכי האפשרות האחת והיחידה היא עקירתו של אותו מכשול.
ברונו באואר (Bauer) התיאולוג והפילוסוף, תלמידו של הגל, מי שלנוכח מלחמת פרוסיה-צרפת ב-1870 הציע מסע צלב תוקפני של פרוסיה אשר תביא לגרמאנים שליטה על פני אירופה, מסביר בחיבורו מדוע על הגרמאנים לסלק את היהודי הנצחי מקרבם, שכן…
ייחודו של היהודי הנצחי הוא בכך כי נשמתו של היהודי שונה כליל מנשמתנו אנו… דמו של הגזע היהודי שונה כליל מדם הנוצרי באירופה…אחסוור הוא התגלמות היהודי מי שבשרו ודמו ויתרת אישיותו שומרים על היהודי מפני השתלבות באדם הגרמאני… נשמתו של היהודי שונה כליל מנשמתנו אנו… דמו של הגזע היהודי שונה כליל מדם הנוצרי באירופה… גוף שונה, מערכת ערכים שונה, רגשות שונים… כל אלה מחוללים בו התנגדות נחרצת לאחר…תופעה המלווה את היהודים עוד מימי חורבן הבית ואף קודם לכן.
קרל פרדיננד גוצקוב (Gutzkow) – הפן הפילושמי
מי שנטל על עצמו להעמיק בסוגיית היהודי הנצחי, ואף להעניק לתופעה הסבר פילוסופי-מוסרי היה קרל פרדיננד גוצקוב (Gutzkow 1811 – 1878) הסופר והמחזאי, בין נושאי הדגל של “גרמניה הצעירה” במאה ה-19, המטיף לסובלנות ופלורליזם ונאבק בשמרנות קלרקיאלית.
המסר ההומניטארי של גוצקוב – כיאה לעידן הנאורות – מבקש להעניק ליהודים שוויון זכויות בבחינת יעד מוסרי של החברה הגרמנית התואם את עקרונות המוסר של עידן הנאורות, ובכך לשחרר את היהודים מן הסבל הכרוך ברדיפות המלווה אותם מזה 2000 שנה ומונע מהם להשתלב בחברה הגרמאנית. בזכות כוונותיו המוסריות של גוצקוב – בין היתר לאור העובדה שעל ידידיו נמנו כמה יהודים והוא עצמו נשא אישה יהודייה – זכה האיש לתואר “פילשומי”.
גוצקוב קובע כי…
יש לשחרר את היהודי מן הקללה הרובצת עליו מאז ומעולם על מנת שיזכה בשוויון זכויות מלא, ישתלב בחברה הגרמנית ויזכה למעמד נכבד…
ובכן, לכאורה מסר הומניטארי למופת.
עם זאת מעניק גוצקוב הסבר מעמיק לסיבות אשר הטילו על היהודים את קללת הסבל הנצחי. את האסון היהודי מוצא ההומניסט הדגול בדת היהודים אותה מגדיר כ”משקע רקוב שחלף זמנו”, ודורש מן היהודים לאחר שנפטרו מן המשקע הרקוב של דתם אשר אבד עליה הקלח, לחבור אל הנצרות, הדת המצליחה בעולם המקיפה את שליש האנושות, בעוד היהדות נשרכת מאחור וחלקה בכלל האנושות נופל משתי עשיריות אחוז.
יתירה אף מזאת, היהודים נעדרים כל אחדות חברתית של קהילה, וכל עיסוקם הוא רדיפת ממון של הפרט, תכונה אותה מגדיר המחבר כ”ברבריות חשוכה”
“Dunkle Barbarei” בלשונו, ברגע שיעלה בידם להשיל מעצמם את אותה הברבריות החשוכה ויזכו להשתלב בחברה הכללית, יוכלו לזכות בשוויון זכויות ולהתקיים כמו כל עם נאור. זאת בעידן הנאורות ולאחריו.
כאן מונה המחבר את תכונות היהודי הנצחי אותן מגדיר המחבר כ: das speziell Nationale- היחוד הלאומי, המייצג את כלל היהודים ההופכים אותם לשנואים בקרב כלל הציבור.
ליהודים אין מושג באשר לאהבה לבני אדם בנוסח בשורתו של ישוע… הם שונאים כל מי שאינו מזדהה עם תכונותיהם… גם התומכים הגדולים באמנציפציה ליהודי אינם יכולים להתעלם מן העובדה שהיהודי – להוציא כמה יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל – הוא אכזר, גס רוח, דבק בערכים חסרי שחר… הצעירים שבהם חצופים, גסי רוח, ללא בושה, משוללים כליל את ערכי החברה המוסרית…בנותיהם מרושלות ומוזנחות… היהודים משוללים כליל תרבות ומוסר וכל עיסוקם הוא הלוואה בריבית… על היהודים להבין כי שנאת האנושות כלפיהם נובעת מאותן התכונות וכי רק לאחר שיפטרו מאותה קללה, היהודי יזכה להתקבל בחברה האנושית כשווה זכויות.
כאן מצהיר האיש כי הוא נמנה על חזית התומכים הנלהבים באמנציפציה של היהודים… אולם זאת, כאמור, בתנאי שימחקו בראש וראשונה את קללת יהדותם…
היהודים לא קוללו לנדוד לנצח על פני תבל משום שאינם נוצרים, כי אם בשל העדר מוחלט של עקרונות מוסר, אצילות, שגב היופי, רגשות אנוש… הם בצעו פשע לא נגד הנצרות כי אם נגד האנושות… האחסוור המודרני הוא האחסוור מן העבר, לא חל בו כל שינוי… סוחר ממולח רודף בצע הפוגע באושיות החברה מבפנים… ישוע לא קילל אותו בשל חוסר אמונתו כי אם בשל חוסר ליבו…ודי להציג מולו את אצילות נפשו של פונטיוס פילטוס הפגאני.
גוצקוב מכריז אומנם שהוא מזדהה עם הסבל היהודי – Judenschmerz – אולם הדבר אינו מונע ממנו לבטא את האמת ולהציג את תופעת היהדות כחריג היסטורי המנוגד כליל לתולדות האנושות:
האנושות עוברת שינויים עם הזמן, קמים עמים חדשים, גיבורים חדשים, אימפריות חדשות. רק אחסוור נשאר, ייצור מת, פגר חי, מי שטרם הלך לעולמו…
ואם לא די בכך הרי ש…
היהודי הנצחי הוא התגלמות אולטימטיבית של התאווה לחורבן והרס הצרופים בנשמתו. עדות לכך הוא אחסוור, אותו היהודי הנצחי הנודד ברחבי תבל ומדביק ברשעותו את כלל האנושות.
באשר לאופן הפתרון הסופי לבעיית היהודים קובע גוצקוב כי…
ישועתו של אחסוור וכלל היהודים תבוא רק בתנאי שהיהודים יבצעו השמדה עצמית – Selbstvernichtung בלשונו.
זאת, לאור העובדה שהתופעה היהודית חריגה כליל בתולדות האנושות…
היה זה ריכרד ווגנר מי שתיאר את משנתו של גוצקוב באוזני הרמן לוי, המנצח היהודי על האופרות שלו. בעוד שאת רעיון ההשמדה העצמית מאסכולת גוצקוב ניתן לפרש כמטפורה, לא כך במקרהו של ווגנר:
רק דבר אחד יכול להושיע אותך מן הנטל הכבד של קללת אחסוור הרובצת עליך, והוא: Untergang… (שקיעה, נפילה) כל מה שעליך ללמוד הוא למות ולא עוד.
עם זאת, איבוד לדעת סותר את העיקרון הנצחי, שכן, כפי שצוין חזור ושוב בכתבים על הנושא…
יש והיהודי המודע לרשעותו מנסה לעיתים להתאבד, אך אינו מצליח, משום שהוא לא יכול למות עד לחזרתו של ישו. כך, והיה והוא מנסה להטביע את עצמו, גלי הים נסוגים מפניו, אם הוא מנסה לקפוץ לתוך הר געש, ההר מכבה את הלהבות… וכו’.
ארתור שופנהאור מי שזכה לשבחים מפי שורת יהודים דוגמת פרויד, לודוויג ויטגנשטיין ואלברט איינשטיין… הציע פתרון הומאני לתופעת האחסוור…
אחסוור, היהודי הנצחי… טפיל על גבי האומות… תופעה זו יש להביא לקיצה… הדרך היעילה ביותר היא נשואי תערובת… בתוך מאה שנה לכל היותר, כמעט ולא יישארו עוד יהודים בינינו. כך יזכה סוף סוף אחסוור בישועה, במותו…
אל פסגת אירוניה בפתולוגיה הגרמאנית בנושא היהודי הנצחי הגיע וילהלם מאר -MAR (1819 – 1904 ) מבחינתו של מאר, מי שטבע את הביטוי ” “Antisemitismus הנועד להחליף ביטויים כגון Judenhass, -שנאת יהודים, Judenfeindschaft – עוינות כלפי יהודים, ועוד.
היהודי הנצחי – על פי מאר – כבר הביס את גרמאניה. מכאן ש…
העתיד והחיים שייכים ליהדות… נחלת הגרמאנים הם רק העבר והמוות.
יתכן וההסבר להזיותיו של האיש טמון בעובדה שהיה בנו של שחקן תיאטרון יהודי ונשוי לשלוש נשים יהודיות. מכאן הביטוי הפסיכוטי לשנאה עצמית.
בשנת 1879 פרסם מאר את חיבורו: Der Weg zum Siege des Germanenthums über das Judenthum -הדרך לניצחון הגרמאניות על היהדות לפיו הניצחון הגרמני מותנה בהדברת היהדות המאיימת על קיומה של ה- Germanenthum…
אולם, עוד באותה שנה, לנוכח הכשלון להדביר את היהדות, פרסם מאר חיבור נוסף, הפעם תחת הכותרת Der Sieg des Judenthums über das Germanenthum – ניצחון היהדות על הגרמאניות. כאשר המדגם המייצג את הניצחון היהודי הוא האסון שגרמאניה הביאה על עצמה עם מתן אמנציפציה ליהודים. בשני החיבורים משתית מאר את משנתו על קללת היהודי הנצחי המטיל אסונות על תרבות המערב בכלל, ועל גרמאניה בפרט.
אויגן דירינג (Dühring) מבכירי האליטה התרבותית של גרמניה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, מציג את הרשע הצרוף בנפשו של Der ewige Jude, מי שנוגד נחרצות כל ערך שהוא נאצל. קללה אותה ירש והוריש. מכאן, כי על האנושות לסגור את חשבונה עם היהודי הנצחי “בדרך רדיקלית” כלשונו… כך בחיבורו משנת 1881: Die Judenfrage als Racen- Sitten- und Culturfrage : mit einer weltgeschichtlichen Antwort – שאלת היהודים כשאלה של גזע, מוסר ותרבות. בליווי תשובה היסטורית עולמית.
לשאלה היהודית יש רק פתרון אחד “רצח והשמדה” (Ertotung und Ausrotung ) הם הדרך האחת והיחידה להביא לכיליון היהדות (Judentum) אשר אין לה זכות קיום על פני האדמה.
מקץ ששים שנה הוציאו יורשי דירינג לפועל את משנת Ertotung und Ausrotung במיטב היעילות מאסכולת עם המשוררים וההוגים.
… עד כאן, ולמותר לציין כי מדובר בקצה הקרחון בלבד.
היוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא שטפן היים (Heym, הסופר הגרמאני.
ב-1981 פרסם היים רומן תחת הכותרת Ahasver – “אחשוורוש,היהודי הנודד” בתרגום לעברית. סטירה פוליטית, נוקבת ועתירת מעוף, בה משיב היים את היהודי הנצחי אל מעמד היהודי הנודד ומציג אותו כהתגלמות רוח המרי והחירות. עם זאת, העובדה כי מדובר אומנם בסופר גרמני, אך בעל מוצא יהודי, הרי שהיא מנוגדת בעליל ל-der deutsche Geist …
בנימין נתניהו – Frankfurter Rundschau 1/4/2019 יומון נפוץ, נוסד ב- 1946. בשנת 2011 זכה בתואר “עיתון אירופאי של השנה – European Newspaper of the Year. מכאן המסקנה לפיה מעמדו של נתניהו כמי שהוא היהודי הנצחי מקובל על קהל קוראי היומון המוגדר כביטוי לציבור הליברלי בגרמניה.
היהודי הנצחי מאסכולת האחים גרים
Der ewige Jud auf dem Matterhorn – היהודי הנצחי מהר מטרהורן
ואלאי (Valais) הוא קנטון הממוקם בדרום-מערב שווייץ. אגדה מספרת כי משכבר הימים שכנה בקנטון עיר רבת אוכלוסין, הומה ושוקקת… עד אשר הגיע למקום היהודי הנודד הנצחי. בעודו עומד על הר המטרהורן (Matterhorn) המתנשא במרומי הקנטון, ולעיניו נפרש המראה המרהיב של עיר רבת אוכלוסייה ותוססת, הקיימת שם מזה עידן ועידנים. היהודי, לאחר שהתבונן במקום אליו הגיע בנדודיו, ראה להצהיר:
כאשר אעבור בדרך זו בפעם הבאה לא יוותר מן העיר, מבתיה ורחובותיה אלא עצים וסלעים. וכאשר דרכי תוביל אותי לכאן בפעם שלישית, לא יישאר עוד דבר, מלבד שלג וקרח.*
* מתוך Jacob and Wilhelm Grimm, Deutsche Sagen
המעשייה מלווה בשני איורים…
בעוד Der ewige Jud מהר מטרהורן, מחריב את העיר מבלי שיזכה לעונש, לא כך היהודי הנצחי במעשיה אחרת מאסכולת האחים גרים. היהודי בסבך קוצים (Der Jude im Dorn). היהודי הנצחי, בעל זקן ארוך נבלע בסבך קוצים רוקד, נשרט, נפצע, עומד למשפט ונשלח לעמוד תלייה.*
היהודי הנצחי בעידן הרייך בן תריסר השנים
כצפוי, נטל הרייך השלישי את מוטיב היהודי הנצחי כפי שבא לידי ביטוי בכתבי חבורת האינטלקטואלים לעיל, זאת, על מנת להוציאו מן הכוח אל הפועל. הדבר לא דרש את שטיפת מוחו של הגרמאני הנורמטיבי, אלא רק את הצגתו של Der ewige Jude על בסיס נתוני אמת. (“דוקומנטרי” בלשונו של גבלס), זאת, לקראת הוצאה לפועל של Endlösung der Judenfrage ברוח הצעתו של דיהירינג בנושא, לפיה, כמצוין לעיל ” לשאלה היהודית יש רק פתרון אחד… Ertotung und Ausrotung…
דמותו של היהודי הנצחי זכתה לפרסום מקיף, החל ב-דר שטירמר, עבור בסדרה של תערוכות “אמנות”, וכלה בסרט Der ewige Jude. בשלושת המקרים זכה הציבור בגרמאניה – אוסטריה למידע מקיף ואובייקטיבי בדבר רשעותו של היהודי, הנסמך כל כולו על “נתונים אמפיריים”… Empirische Daten“. מכאן עובר היהודי – קרי: Jude, לשלב של verfluchter Jude – יהודי ארור.
בינואר 1937 הוצגה במינכן תערוכה תחת הכותרת Der ewige Jude אשר הציגה בהרחבה את האמנות המנוונת – „Entartete Kunst“, יהודית ברובה. את פני הבאים בשער הכניסה מקבל “היהודי הנצחי”. השטן היהודי בקפוטה, מזוקן, חיוך מרושע מרוח על פניו, רוסיה הסובייטית כבר בחיקו, בשמאלו שוט בו הוא מצליף בעם הגרמאני, ובימינו – וכי כיצד אפשר שלא? – הממון.
הכיתוב אומר: GROSSE POLITISCHE SCHAU… תערוכה פוליטית מקפת באולם צפון מערבי בווינה. החל ב-30 ביולי 1938. פתוחה בין השעות 10 – 20.
עם פתיחת התערוכה אשר נועדה להציג את האסון אותו מנחית “היהודי הנצחי” על גרמאניה, נשאו דברים יוליוס שטרייכר ויוזף גבלס. במקביל נערך אירוע תרבותי בתיאטרון “רזידנץ” (Residenztheater) הסמוך. ההופעה אמורה הייתה להעניק תשתית תרבותית לתערוכה. נקראו קטעים מספרו של מרטין לותר “על היהודים ושקריהם”והוצגו תמונות של שיילוק מתוך הסוחר מוונציה.
כצפוי, התערוכה זכתה להצלחה רבתי. משכה 412,300 מבקרים בפרק זמן של 80 יום, מעל 5,000 מדי יום ביומו.
ביולי 1938 נדדה התערוכה לוינה. ההצלחה הפעם עלתה במידה ניכרת על זו שבמינכן. ב-12 בנובמבר עברה התערוכה לברלין שם הוצגה ברוב כבוד באולם המרכזי של הרייכסטאג.
הכיתוב בפלקט משכיל את הקורא:
סרט דוקומנטרי על היהדות העולמית -EIN DOKUMENTARN FILM UBER DAS WELT JUDENTUM
הכתוב על כרטיס הכניסה רואה לציין: היהודי הנצחי – “סרט דוקומנטרי” מלווה במשפט מחץ: Dieses Judentum muss vernichtet warden – את היהדות הזאת חובה להשמיד. בצמוד לכרטיס כניסה קיבל קהל המבקרים עלון ובו מספר הערות. הכתוב מציין כי…
ייחודו של הסרט הוא בעובדה שאין בו הפלגות דמיון כי אם אמת לאמיתה בלבד. מכאן שאין ולא יכול להיות ויכוח באשר לזהותו של היהודי. הסרט נועד לשמש אמצעי יעיל במאבקנו לריסוק השלטון היהודי על גרמאניה ולהציל את הגזע הגרמאני מזרועות התמנון היהודי.
הסרט פותח במסע דרך הגטאות בפולין. לעיני הצופה מוצגים מגורי יהודים…
אשר לדעתנו לא ניתן לכנותם מגורים. בחדרים המזוהמים הללו חי ומתפלל היהודי, המתפרנס לא מעבודת כפיים כי אם מעסקי סכר מכר אשר נועדו לרוקן את כיסיו של הגוי התמים.
עתה מוצגת השוואה בין הגרמני ליהודי. תמונה אל מול הפועל הארי המחוטב, יפה הבלורית והתואר, העמל בבית חרושת, האיכר המשולב בטבע, החורש את שדותיו, מוצג הטפיל היהודי המכוער בקפוטה מזוהמת, זקן ופאות ואף עקום, מונה את השטרות אותם הצליח לגזול בעסקת רמייה מן הגוי התמים. אותו היהודי שאינו מייצר דבר, וכל כולו סחר מכר הוא הגורם לפשיטת הרגל הכלכלית של האומה. זאת, רק על מנת לרכוש סחורה בזול לנוכח הכשל הכלכלי. נהירת היהודים אל ארצות המערב, ואל גרמאניה בפרט נועדה לחולל אסון כלכלי.
היבט בלתי אנושי נוסף באופיו של היהודי, הוא הזנחת ילדיו. ילדים ברחובות הגטו, רעבים, לבושים סחבות מקבצים נדבות, בעוד האב והאם זוללים מכל טוב בסעודת שבת בביתם. בעודם מדליקים נרות של שבת מוצגת הזוהמה היהודית. על קירות הדירה זוחלים אין ספור מקקים ושרצים מבלי שהסועדים נותנים על כך את הדעת.
הסרט הוקרן במאות בתי קולנוע ברחבי הרייך והוא נועד לרתום את הציבור הגרמאני התמים למיגורו של הפרזיט היהודי המוצץ בתאוות דם את ערכי תרבות המערב בכלל, וזו של גרמאניה בפרט.
כצפוי, היהודי מתואר כישות זרה, גס רוח, בעל כרס, מזוקן, אפו ענק ועקום, מטונף, מתחמק מתשלום מיסים, גודש את הרחובות ואת הכיכרות בנוכחותו המעוררת סלידה וחרדה כאחת. היהודי משול לנחילי חולדות מתרוצצים במרתפים ובתעלות ביוב. הקריין משמיע את קולו:
בכל מקום בו מופיעות החולדות היהודיות הן מפיצות מגפות ורעל אשר נועדו להשמיד את הארץ. הם ערמומיים, פחדנים ואכזריים. לא רק את ארצנו יש בכוונתם להכחיד, אלא את כל הגזעים ברחבי תבל.
כאן תמונת חולדות ההופכות להמוני יהודים הנוטשים את פלשתינה ופושטים על עמי העולם, ובפרט על גרמאניה. המשפט המסכם קובע כצפוי: “Dieses Judentum muss vernichtet werden.” – את היהדות הזאת יש להשמיד!
הקהל קם על רגליו, מוחא כפיים וצורח: “Dieses Judentum muss vernichtet werden!!!
גבלס, מי שהפיק את הסרט, ולאור הצלחתו בקרב הציבור, רשם ביומנו, ברגש של סיפוק:
אכן, Dieses Judentum muss vernichtet werden. הסרט ימלא את ליבו של הצופה בגאווה על היותו נמנה עם עם אשר מנהיגו נרתם לפתרון סופי של הבעיה היהודית – Endlösung der Judenfrage.
הסרט הוקרן במאות בתי קולנוע ברחבי הרייך והוא נועד לרתום את הציבור הגרמאני התמים למיגורו של הפרזיט היהודי המוצץ בתאוות דם את תרבות המערב בכלל וזו של גרמאניה בפרט.
היהודי מוצג בסרט בשני אופנים. מזה: העבדקן הנצחי מן המזרח, לבוש כפתן, חבוש צילינדר, זקן, ופאות. אולם מנגד מתואר היהודי במסווה. קריין המלווה את התמונות מסביר:
לכאורה מדובר בגבר מגולח, לבוש חליפה ועניבה. אירופאי כביכול. ויש בינינו מי שהולך שולל אחר הונאה זו, וכך היהודי צובר כוח בכוונתו להדביק את עמנו הארי במגפת היהדות, ואף לעלות לעמדות רמות בציבור. ואכן, אלה הם אשר חוללו את אסון רפובליקת וימאר. (“Judean Republic”)…
והקריין מוסיף:
בנוסף למעמד של שליטה כלכלית עלה בידם לשלוט בתרבות עמנו. מכאן התמונות המעוררות בחילה של מה שמכונה “אומנות יהודית”- Jüdische Kunst … ברצף דוקומנטארי של תמונות מקוריות נחשפת לעינינו המגמה המשפילה והקטלנית של החרפה היהודית…
הסרט מציג בין היתר את חג פורים, במהלכו חוגג היהודי את מורשת טבח 75,000 פרסים חפים מפשע בימי אחשוורוש,… הסרט חושף את חרפת השֶׂכֶר מֶכֶר שעורכים היהודים בינם לבין עצמם במהלך הטכסים בבתי הכנסת.
למותר לציין כי לשבחי הביקורת לא היה גבול וזו יצאה בדברי הלל ושבח, בעיקר “בזכות ההיבט הדוקומנטארי הנסמך על “נתוני אמת שאין להכחישם אשר מפריכים כליל את התעמולה היהודית הזוממת להסתיר את האמת. אחד המבקרים מסכם את דבריו:
תמונות האימה הדוקומנטריות מעוררות בקהל הצופים בחילה ואף רגשי אימה. עם זאת הצופה חש רגש של התרוממות רוח לאחר צאתו מן האולם. הנה ההוכחה כי עלה בידינו לגבור על השטן היהודי. אנו הם אלו אשר יזמנו את המאבק ביהדות העולמית, זו המנתבת את שנאתה הקטלנית, את רדיפת הממון הברוטאלית ואת כוח ההרס שלה כלפינו. אנו ננצח במלחמה זו, עבורנו, עבור אירופה, עבור העולם כולו…
והכותב מסיים באנחת רווחה…
רק כאשר הסרט תם יכול הצופה ההמום לשוב ולנשום לרווחה, זאת כיוון שנחלץ מחשכת האימים אל עולם של אור… האדם חש בישועה לאחר שראה את הסרט. כך עולה בידנו לשבור את שלטונם עלינו. אנו בחזית המלחמה ביהדות העולמית, זו אשר מכוונת את שנאתה, את רדיפת הממון האכזרית והקטלנית כלפינו. עלינו לנצח בקרב, למעננו, למען אירופה, למען כלל האנושות.
הסרט הוא המשכו של היהודי זיס – Jud Süss.
ב. מחזה ייסורים – Passionsspiele
סוגיית הפתולוגיה. המחזה אמור להציג את אושרם של תושבי העיירה כמי שניצלו ממוות במגיפה. אולם המקרה הוא הפוך. ביטוי מוחלט ליודנהאס. הסבר פסיכולוגי
הסנהדרין מחליט לצלוב את ישו. החנוכייה ועשרת הדברות ללא תוכן, כי אם במספרים בלבד… אובראמרגאו 1900.
מחזות “ייסורים” בהם מוצג ישו כקורבן היהודים, מי שלא זו בלבד שהיו אחראים לצליבתו, אלא הם שצלבוהו, החלו עוד במאה ה-13 באירופה, כך Passion du Christ בצרפת, La passione di Cristo בגרסה האיטלקית, Passion Play בבריטניה, ועוד. אולם החל בעידן הרפורמציה מאסכולת קלווין, צווינגלי וארסמוס והכנסייה האנגליקנית – Church of England במאה ה-16, העלילה – הגם לא פסקה כליל – נדחתה לשוליים. המקרה הגרמני היה הפוך, והמחזה – בהשראתו של מרטין לותר, היה לחגיגה עממית שהלכה וגברה במאה ה-17 ועד העידן הנאצי כאשר חובת הביקור במחזה חלה בין היתר על נערי היטלר יוגנד וקלגסי ה-אס”אס.
הביטוי הגרמני ליודנהאס הוצג בשנת 1634 בעיירה בווארית אובראמרגאו. (Oberammergau). לאחר מגפת דבר הבלוטות שפקדה את בוואריה ואשר העיירה יצאה ממנה מבלי להינזק. לכבוד הנס וכתודה לאלוהים, חיברו תושבי העיירה בסיוע שורה של סופרים מחזה תחת הכותרת Passionsspiele – מחזה ייסורים, והכוונה לייסורי ישו, משפטו וצליבתו בידי יהודים.
המחזה נועד להציג את אושרם של תושבי הכפר לנוכח העובדה שניצלו מן המגפה, שנתפסה – למותר לציין – כמזימה יהודית, מזימה שהחלה עוד בימי צליבתו של המשיח הנוצרי.
המחזה מתמקד בשבוע האחרון לחייו של ישו. כניסתו לירושלים מלווה בתיאור האספסוף היהודי המלווה אותו בצרחות וקללות. עיקר פעילותו של ישו בעיר הקודש מרוכזת ברדיפתו אחר חלפני הכספים והסוחרים מן המקדש. התמונה נועדה להציג את אופיו של היהודי הסוחר, המלווה בריבית. אולם במחזה גובר הנוכל היהודי על המושיע וככלות הכול ישו הוא זה המשלם בחייו.
בהמשך לומד הצופה על צביעות הפרושים ושחיתות הכהונה. כהן המקדש – בהסכמה נלהבת של חבר מרעיו – מחליט להוציא את הבוגד להורג. יהודה איש קריות בוגד בו. פונטיוס פילטוס המבקש לשחרר את ישו התמים החף מפשע, כושל לנוכח האספסוף היהודי המוסת (מחצית מתושבי אובראמרגאו) של גברים, נשים וילדים הניצבים בחזית הבמה וצורחים במלוא גרון “צלבו אותו צלבו אותו…דמו עלינו ועל ילדינו”. (מתי 27.25).
בדומה לעלילת היהודי הנצחי, היהודים מתעללים בישוע הנושא על גבו את הצלב ב”נתיב הייסורים” – Via Dolorosa בדרכו אל גבעת הגולגולתא. ישוע קורס תחת הצלב הכבד ומבקש לנוח על ספסל מול ביתו של סנדלר יהודי, אהסוור שמו. הסנדלר מקלל ומכה את המושיע הנוצרי. אספסוף יהודי מקלל את הקורבן, וחיילי הלגיון הרומי נאלצים להגן עליו ולסייע לו לקום.
היהודים, הם הצולבים את ישו. לאחר שנצלב, האספסוף היהודי, בפרץ של סדיזם תוקף את הצלוב, מקלל אותו וסוקל את גופו. הלגיונרים הרומים מתבוננים מן הצד באפס מעשה.כל זאת תוך עיוות גרוטסקי של הכתוב בברית החדשה.
עם סיום ה”מחזה”, הקהל יוצא לרחובות הכפר ופורע ביהודים המסתתרים בבתיהם.*
*יצוין כי בגרסה העברית של וויקיפדיה אין זכר לערך Oberammergau – Passionsspiele,ובאשר לערך אובראמרגאו, מוצגת העיירה כיעד נחשק לתיירות ברחבי בוואריה.
בשנת 1922 העניקה הכנסייה הקתולית למחזה את Missio Canonica – “אישור קאנוני” הקובע כי תכניו הם ביטוי נאמן לאמונה הנוצרית.
המבקרים זכו להנחות מפליגות, כך מחיר כרטיסי הרכבת לעיירה, כרטיסי כניסה, ואף חדרי מלון. ואכן, מאות אלפים נהרו לאובראמרגאו והמופע זכה למעמד של חג לאומי.
היטלר – מי שלאו דווקא כיבד את הקתולים וראה בנצרות דת של עבדים ומורשת יהודים, ביקר בשנת 1930 באובראמרגאו והבין מייד את תרומתו של המחזה לתעמולת היודנהאס. את הרשע היהודי מציג אדולף מול אצילות נפשו של פונטיוס פילטוס…
אב-טיפוס “גזעי ואינטלקטואלי”, אציל רומאי נעלה הניצב כסלע איתן מול אספסוף השרצים היהודי… יש חשיבות מכרעת להמשך הצגת המחזה באובראמרגאו, שכן מעולם לא הוצג השטן היהודי באופן כה משכנע…
Passionsspiele, הזוכה למעמד בכיר של אמנות עממית, לא חדל גם אחרי המלחמה והוא מוצג גם בימינו. עם זאת, למותר לציין, שלאחר השואה חל שכתוב מרחיק לכת בתוכן המחזה, נמחקו תכני היודנהאס ובגרסה של שנת 2010 ישוע שב להיות יהודי, מופיע עם ספר תורה בידו וקהל היהודים סביבו שר את תפילת “שמע ישראל” בעברית.
ההיבט הפרדוקסלי לכאורה, כאשר ציבור הזוכה להינצל מאימת מגפת הדבר, בוחר לחגוג את נס ההישרדות, לאו דווקא בשמחה וששון כי אם בשמחה לאיד, רוממות נפש תוך עיוות תכני הספר המקודש – הברית החדשה. אכן, עוד מדגם מייצג של היודנהאס מן האסכולה הגרמנית.
יורשו של מחזה ייסורים בקולנוע הוא מל גיבסון בסרטו The Passion of the Christ – ייסורי ישו (2004). פן היודופוביה גודש את הסרט מתחילתו עד סופו. היהודים מוצגים כחבורת מאפיונרים מרושעת חסרת נשמה, כולם עד אחד ספוגים בלהט סדיסטי לראות את ישוע מעונה ונרצח. השליחים וישו עצמו מנותקים כליל מכל זכר של זהות יהודית. הסצנה המרושעת ביותר היא תמונת כיפא, הכהן הגדול, הצורח “דמו עלינו ועל ילדינו!” וזוכה להתלהבות האספסוף.
הסרט זכה אומנם בביקורת בלתי מחמיאה ואף תואר כ”הסרט האנטישמי הארסי ביותר מאז סרטי התעמולה הנאצים”. אך הדבר לא מנע ממנו לזכות בהצלחה יוצאת דופן ולגרוף רווח של 300 מיליון $.
ג. מ”צייד מכשפות”- Hexenverfolgung – ל”שבת המכשפות”- Hexensabbat
צייד מכשפות -Witch hunt באנגליה, Chasse aux sorcières בצרפת, Caza de brujas בספרד, Hexenverfolgung בגרמניה… עם זאת, בגרמניה הפך במהרה Hexenverfolgung ל- שבת המכשפות – Hexensabbat ולעיתים ל-Teufelstanz ריקוד עם השטן.
ציד המכשפות פשט בכמה מארצות אירופה כבר במאה ה-15. המכשפות נאשמו במעשי כשפים, עונו, והועלו למוקד.
התשתית לתופעה והכורח לבערה על ידי שילוחן של המכשפות אל להבות המדורה, הפך במהרה לחגיגה עממית וקהל אלפי גרמנים-שוויצרים-צרפתים מחא כפיים, והביע סיפוק למראה ה”מכשפות” העולות בלהבות המדורה.
עם זאת, היה צורך להעניק לחגיגה עממית מעמד של צו הכנסייה (הקתולית). מי שנטלו על עצמם את המשימה היו שני גרמנים אוסטרים: היינריך קרמר (Kramer) כומר ואינקוויזיטור, והכומר האוסטרי יאקוב שפרנגר (Spernger). בקיץ-1484 פנו השניים כמי שייצגו שורה ארוכה של בישופי הכנסייה, אל האפיפיור אינוקנטיוס השמיני ודרשו ממנו לפרסם בולה (bulla) אפיפיורית שתעניק את סמכות הוותיקן לתפיסתן של נשים נאשמות בכישוף, חקירתן תחת עינויי האינקוויזיציה עד אשר יודו כי את מעשי הכישוף ביצעו בהשראתם של יהודים, כאשר העונש הוא עליה למוקד. אינוקנטיוס מיהר להיענות לבקשה וכבר בדצמבר אותה שנה ראתה אור הבולה, תחת הכותרת summis desiderantes (נדרש בחפץ לב) המכירה בקיומן של מכשפות ומעניקה לאינקוויזיציה את הסמכות לעצור, לענות ולהעניש. קרי להעלות את המכשפות למוקד.
למרבה האירוניה הבולה נסמכת על סילוף סרקסטי של פסוקים מספר דברים י”ח, ט-י”ב…
כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. כִּי-תוֹעֲבַת יְהוָה, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה; וּבִגְלַל, הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
הבולה האפיפיורית זכתה לחסות הפקולטה לתיאולוגיה באוניברסיטת קלן.
שנתיים לאחר פרסום הבולה, ב-1486 ראה אור ספרם של קרמר ושפרנגר תחת הכותרת Der Hexehammer- פטיש המכשפות. בלטינית: Malleus Maleficarum. מאחר ושנת ההוצאה חפפה להמצאת הדפוס, היה החיבור במהרה לרב מכר בקני מידה של אותם הימים.
תכני הספר מציגים במפורט את מעשי המכשפות היהודיות שלוחות השטן במזימתן להחריב את הכנסייה הקתולית. היה זה החוקר הבריטי מלקולם גסקיל (Gaskill) מי שהעניק לקראמר תואר של: .superstitious psychopath
פרסום הספר ותפוצתו בבחינת רב מכר, הגביר במידה ניכרת את ציד המכשפות בגרמניה כאשר הביטוי Hexenverfolgung- ציד מכשפות הופך ל- שבת המכשפות – Hexensabbat ואף ל-Teufelstanz – ריקוד עם השטן.
צייד המכשפות זכה בגרמניה למבצע פופולרי יותר מכל מקום אחר באירופה. ארבעת המשפטים הקטלניים ביותר ביבשת נערכו בגרמאניה במאה ה-17.
המקיף והרצחני ביותר היה משפט ווירצבורג (Wurzburg ) בשנת 1626. 157 מבין תושבי העיר, נשים ברובן הועלו למוקד, רובן זכו בעריפת ראש בטרם שריפה בלהבות. כלל הקורבנות שעלו למוקד במחוז באותה שנה נאמד ב-900 רובם נשים וילדות. כך המשפטים שנערכו בערי דרום גרמניה טירייר, פולדה ובמברג, אין ספור ילדות בנות שבע נאשמו ביחסי מין עם השטן (היהודי) והושלכו למדורה.
בקובלנץ הועלו למוקד 24 מכשפות, כך במיינץ. עשרות בקולון. בבון בירת המחוז, ראש העיר ואשתו נמצאו עובדים את השטן וכלו באש המדורה.
הטירוף לא עצר בגרמניה ופשט גם למחוזות בצפון צרפת, כך באלזאס ולוריין. השנים 1628-30 זכו לכינוי “épidémie démoniaque.” – מגפת השטן.
עם זאת ההיקף לא הגיע לקרסולי מספר הנרצחים בגרמאניה. קנצלר העיר ווירצבורג בחבל פרנקוניה כתב לידידו:
טירוף המכשפות לא חדל. אין די במלים לתאר את הזוועה… כל אזרח בעיר, יהיה מעמדו אשר יהיה, עני או עשיר, כמרים, נבחרי המועצה, מרצים באוניברסיטאות, רופאים, עורכי דין… הכל נחטפים, עומדים למשפט, עוברים עינויים ועולים למוקד… רק לפני שבוע, צעירה, מי שנחשבה לאישה היפה בעיר, יחד עם עוד שבע צעירות טהורות מראה, נחטפו הוגדרו כמכשפות מי שמכרו את נשמתן לשטן, וכלו באש גיהינום… למעלה מ-300 ילדות בנות שלוש וארבע הועלו למוקד לאחר שנאשמו בכך “שמכרו לשטן את בתוליהן” כך ילדים בני שבע, תלמידים מוכשרים ומבטיחים מבני עשר ועד חמש-עשרה… בני אצולה… אינני יכול להוסיף עוד ולכתוב ולתאר את האימה, את האומללים… זוועות שקשה לתאר אותם… ידי רועדת מלתאר…
במהלך העינויים המכשפות מודות בכך שהיהודים הם אלה אשר הסיתו אותן לבצע מעשי כישוף, מכאן שמדובר בעוד מזימה יהודית.
כך שורה של משפטים בערי דרום גרמניה טירייר, פולדה, במברג, וכן בקובלנץ,מיינץ, קולון, ובבון בירת וסטפאליה.
בסך הכול נשפטו, עונו והועלו למוקד בכל רחבי אירופה, מבריטניה וצרפת במערב, ספרד ואיטליה בדרום, פולין, הונגריה, רוסיה במזרח, וסקנדינביה בצפון. 35.000 מכשפות בקירוב. עם זאת, בין 25.000 ל- 30.000, קרי, הרוב המוחלט, עלו למוקד בגרמניה, האימפריה הרומית “הקדושה” בעת ההיא.
כאן מן הראוי לציין את עיקרון היעילות הגרמנית. בעיר במברג במחוז בוואריה, בשנת 1631 לאחר משפט ארוך מלווה בעינויים של 1580 נאשמים, 1000 מהם “מכשפות”, נידונו לעלות למוקד. האשמה הוטלה על המכשפות מי שגרמו לשנת בצורת קשה אשר הביאה לנפילה בהיקף קציר חיטים ותבואת השדה. כיוון שכך, ועל מנת לחסוך בעצים למדורה, נבנה קרמטוריום בו נשרפו המכשפות ובכך הושג חיסכון ניכר.*
*עוד מדגם מייצג ליעילות גרמנית. האומנם תנורי האפייה בהנזל וגרטל, ובאגדת מקס ומוריץ, וכבשני השריפה באושוויץ בירקנאו, מקורם במשרפות במברג עוד במאה ה-17?
הסטראוטיפ הוא יהודי. הכוונה לתאר את יום השבת אותו מציגים היהודים כ”יום מנוחה” בנוסח:
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה… וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת…(בראשית פרק ב'(
…כשקר גמור, וכי האמת היא כי מדובר הוא באורגיה של שבת, בה המכשפות טורפות ילדים, מרעילות בארות, נושקות את השטן על פי הטבעת ועוד. האורגיה נערכת בבית הכנסת – סינגוגה של המכשפות – Hexen Synagoga וכן… synagoga satanae -בית כנסת השטן.
את שני הביטויים טבע גתה בפאוסט – יצירת העל בתרבות גרמאניה, המתאר את הסינגוגה בה המכשפות מקיימות אורגיות עם רשעי העולם, ועם פאוסט ומפיסטו.
כך בין היתר המכשפות שנדונו למוקד, נדרשו לעמוד יום שלם לצד להבות המדורה בעודן חובשות כובע יהודי – Judenhut.
הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. Judenhut – כובע יהודי. לטינית: pileus cornutus – חד קרן, הועתק לכובע המכשפות על מנת להדגיש את מוצאן. המכשפה ב”הרפתקאות אליס בארץ הפלאות” חובשת כובע מחודד. העתק לסגנון כובע החד-קרן היהודי בימי הביניים.
שבת המכשפות בנוסח פרנצ’סקו דה גויה מציגה את השטן חבוש קרניים מוקף בחבורת מכשפות צעירות וזקנות מעוותות צורה. נוף שומם. מכשפה זקנה אוחזת בידה תינוק סורר. השטן מבצע אומנם טכס חניכה, אולם זאת הולכת שולל, שהרי השטן ניזון מבשר ילדים, עוברים בעיקר. עדות לכך הם שלדי שני תינוקות ועוד שלושה תלויים מתים על מוט.
ב. שבת המכשפות. Luis Ricardo Falero 1878 . ב. הפן האורגייסטי בהשראת פאוסט לגתה:La Vision de Fausto – חזונו של פאוסט.
לואיס ריקרדו פלרו, הצייר הספרדי, נודע בהיבט האורגיאסטי של מכשפות שבת המקיימות יחסי מין עם כנופיית שטנים. עם זאת יש לציין כי המכשפות יפיפיות ומחוטבות גוף. שבת המכשפות של גתה הייתה מבחינתו אתגר לו הקדיש חלק ניכר מעבודותיו.
מליל וולפורגה-Walpurgisnachts ל- Hexensabbat- שבת מכשפות
השם נגזר משמה של ולפורגה – Walpurga – קדושה אנגליה מן המאה ה-8 אשר התקדשה בליל ה-30 באפריל, וב-1 במאי זכתה לתואר קדושה. המועד היה לחג האביב וצוין בחגיגות שמחה, ריקודים והבערת מדורות המסמלת את המעבר מחשכת החורף אל אור האביב.
ליל וולפורגיס נחגג כחג פולקלוריסטי בצפון אירופה, בין היתר בשבדיה ופינלנד. בשבדיה נוהג הציבור לשבת סביב מדורה ולזמר שירי אביב. ילדים קוטפים צמחי בר וענפים פורחים ביערות לקישוט הבית. בפינלנד התפקיד המרכזי בחגיגה שמור לסטודנטים המתחפשים לליצנים, שותים מי דבש ועורכים שורה של תעלולים משעשעים להנאת קהל הצופים.
Walpurgisnacht הגרמני שונה בעליל. על הר ברוקן – ההר הגבוה בהרי הרץ במרכז גרמניה – מעופפות מכשפות על מטאטאים אל ראש ההר, שם הן חוגגות את “שבת המכשפות”. כינוי אלטרנטיבי ל”שבת המכשפות” הוא “סינגוגה של מכשפות”. ביטוי שטבע גתה בד”ר פאוסטוס – וראו לעיל.
ד”ר פאוסטוס יוצא בחברת מפיסטו השטן לחגוג את ליל וולפורגיס, קרי: שבת המכשפות, במהלכו נאספים על ההר המכשפות והרשעים מרחבי תבל. בעודו רוקד עם אחת מהן, מבחין פאוסט בדמותה של לילית, אשתו הראשונה של אדם. זו מבקשת לכשף אותו. בהמשך הוא רואה את דמותה של מדוזה, מפיסטו מזהיר את פאוסט מפניה, שכן היא עלולה לפתות אותו. בעוד מפיסטו עצמו מקיים אורגיות פרועות עם המכשפות, עם זאת, דמותו איננה שלילית כלל, הוא חכם, רב תושייה, ערום ורב עוצמה.
אורגיית המין של מפיסטו מעוררת בפאוסט את היצר. הוא יוצא לרחוב שם הוא פוגש את מרגרט, היא גרטכן, נערה יפיפייה המעוררת את תאוותו. הוא מגפף אותה, בהמשך נפגשים השניים בחדר המיטות. פאוסט משגל את הנערה בעוד השניים מגלגלים שיחה על ערכי הדת…
