האחים גרים – אנדרטה לאומית – הנאו – Hanau (מדינת הסן) אחת מאין ספור ברחבי גרמאניה
למותר לציין כי ההיבט המכריע בעיצוב עולמו הנפשי – ובהמשך הרוחני – של הילד בחיק המשפחה, הוא קריאת אגדות לפני השינה מפי האב או הסבא. כך המקרה הגרמאני ב"מעשיות האחים גרים"…
מעשיות האחים גרים תורמות לעיצוב עולמו הנפשי של הילד הגרמני כשם שחלב האם תורם לגופו…
קרל פרנקה
היה זה הפדגוג הגרמני קרל פרנקה (Franke) מי שבחיבורו תחת הכותרת Die Bruder Grimm Ihr Leben und Wirken – האחים גרים חייהם ויצירתם – משנת 1899, בו מציג המחבר – כפי שנכתב במוטו לעיל – את תרומתם המכרעת של מעשיות גרים לעיצוב נפשו של הילד הגרמאני, אשר בבוא העת יעצב את עולמו הרוחני הנשגב של כלל הפולק הגרמני. הגרסה האחרונה – לפי שעה – של הספר ראתה אור ב-2016 וזכתה לשבחי הביקורת.
במבוא לספרו, המופיע מאז 1899 בסדרה של מהדורות, כולל זו מ-2016, כותב המחנך הגרמני:
מעשיות האחים גרים, כמוהן כחלקו של חלב אם בגידול ילדיה, בבחינת מנת המזון הראשונה של התינוק, הם אשר עיצבו את נפשו של הילד הגרמאני, את רוחו ואת דמיונו….בשל האהבה הרבה לה זכו האחים גרים מצידו של הפולק הגרמאני, יש לראותם בין מייסדי הרייך הגרמני החדש. הם אשר העניקו לעמנו את ערכי המוסר כגון אהבת המשפחה, רעות, אהבה לארץ מולדת, ועוד… בזכות כל אלה ניצבים השניים בצמרת האישים הדגולים של גרמאניה לדורותיה…
להלן המעשייה הפותחת את אחת המהדורות, תחת הכותרת:
Wie Kinder Schlachtens miteinander gespielt haben – איך ילדים שיחקו זה עם זה במעשה שחיטה… "מעשיית בית" זו היא מן הקצרות ביותר מבין כלל העלילות, מכאן שניתן להביא את עיקרי תוכנה.
המעשייה אמורה "להציג לעמנו את ערכי המוסר כגון אהבת המשפחה.." זאת, בנוסח קרל פרנקה המצוטט לעיל.
פעם היה אבא ששחט חזיר, בניו (בני חמש או שש) ראו זאת. אחר הצהריים, כאשר החלו לשחק, אחד מהם אמר לאחיו: "אתה תהיה החזיר, ואני אהיה השוחט". לאחר מכן הוא לקח סכין חדה ושיסף את גרונו של אחיו.
אימם הייתה למעלה בחדר רחצה עם בנה התינוק באמבטיה. למשמע זעקותיו של בנה, רצה למטה. כשראתה מה קרה, שלפה את הסכין מגרונו של בנה, ופלחה את לבו של הבן ששיחק את השוחט. אחר כך רצה אל חדר הרחצה כדי לטפל בבנה הקטן. אלא שבזמן שהיא נעלמה, הוא טבע באמבטיה ומת. האם המבוהלת והמיואשת אבדה עצמה לדעת בתלייה. כשבעלה חזר מיום עבודה בשדה, וראה את הכול, אמר נואש גם הוא, נופל ומת.
הנה כי כן, חמישה מתים – ואם להוסיף את החזיר השחוט – ששה…
* איורים לסיפור השחיטה.. שלהי המאה ה-19.
סיפור השחיטה זכה לביקורת. היו מי שטענו כי ילד שיקרא את הסיפור לא ירצה לקרא את שאר המעשיות. האחים גרים דחו את הביקורת וטענו כי…
להפך, הסיפור הוא מדגם המייצג את הטרגדיה האנושית בקרב המשפחה, ועל כן יש לקרא אותו כמשל בנושא מוסר…
המעשייה ראתה אור במהדורה הראשונה משנת 1812, ומאז ועד היום היא מופעה ברשימת המעשיות המושלמות.
להלן עוד "משל בנושא המוסר" מאסכולת האחים גרים בנוסח "חלב האם" של המחנך הגרמאני קרל פרנקה:
מר קורבס – Herr Korbes
מר קורבס שב אל ביתו שם ממתינים לו ארבעה עכברים, תרנגול, חתול, ברווז, נעצים ומחט. כל אחד מתנפל בתורו על גופו של מר קורבס העובר שורה של עינויי תופת לשמחת המענים. הוא ננשך, נדקר, מוכה, נחבל, זב דם. בשלב מסוים בו אין הוא מסוגל לסבול יותר, הוא מבקש להימלט מן הבית. הוא יוצא החוצה, בחוץ מצפה לו אבן רחיים, זו נוחתת עליו, מנפצת את גולגולתו והאיש נופל ומת.
איננו יודעים דבר על מר קורבס, וחבורת המענים עושה זאת בלב שמח מתוך סדיזם טהור הנעדר סיבה ומסובב. המחבר הוא זה המעניק לנו את בשורת העלילה בהסבר משכנע לסיפור המעשה: "אכן, נראה שמר קורבס לא היה איש טוב… "
הפן המאחד את שתי המעשיות סיפור השחיטה ומר קורבס הנ"ל ניצב על עיקרון של העדר סיבה ומסובב. הילד המשסף את גרונו של אחיו עושה זאת כשעשוע בלבד, במקרה של האם הרוצחת את בנה, העילה היא עונש.
על מר קורבס איננו יודעים דבר, וברור כי בשני המקרים כאחד, מדובר במערך סדיסטי הנעדר כל מניע והסבר. שלא לומר, הסבר רציונאלי.
על פי תיאוריית "ההשתקפות" – מן המוליכות בחקר ספרות הילדים – ספרות זו משקפת נאמנה את ערכי החברה, ועל כן נצרפת בנפשו של הילד, וזו תעצב בבוא העת את ערכי המוסר בנפשו של הבוגר.
האומנם ניתן להשתית את עקרון ההשתקפות בנפשו של הילד המאזין או קורא את סיפור שחיטת החזיר או את מר קורבס?
ועתה אל האמירה – הבלתי תקנית בעליל – לפיה המבקש לרדת למקורות הסדיזם של קלגסי האס.אס, בין אם בבורות הירי של האיינזצגרופן, או בין אם ביחידות גולגולת המוות בצוותי מחנות ריכוז והשמדה, ימצא אותם בתכני הקוורטט הקדוש של "מעשיות" הילד הגרמני במאה ה-19, ובהמשך בשילוש הקדוש, הפעם במאה העשרים, בעידן הנאצי.
להלן הופעת המעשיות בסדר כרונולוגי:
המאה ה-19
Kinder- und Hausmärchen-1812 – ילדים ומעשיות בית
1835- Wieland der Schmid – וילאנד הנפח
Der Struwwelpeter-1845 – פטר הפרוע
Max und Moritz -1865 – מקס ומוריץ
ובעידן הנאצי:
1936- Trau keinem Fuchs auf grüner Heid und keinem Jud auf seinem Eid – “אל תבטח בשועל המתחבא בשדה ירוק ובהבטחותיו של כל יהודי.
1939 –Der Giftpilz– הפטרייה המורעלת
1940 – יצור כלאים. (הכותרת בגרמאנית לא ניתנת לתרגום)
בין " מעשיות" ל…" אגדות"
התרגום המקובל בעברית של Kinder- und Hausmärchen– אגדות גרים, לא זו בלבד שאיננו מדויק, אלא שהוא במידה רבה אף היפוכו של ההיבט התוכני והמוסרי של המקור. המלה אגדה בעברית בתרגומה לגרמאנית היא Legende , legend באנגלית. סיפור דמיוני שמתרחשים בו דברים שלמעלה מן הטבע, עם יצורים מיתיים ובדיוניים, לרוב בעלי ערך חינוכי במובן המוסרי. זאת, בנוסח אמירתו של הרצל בפתח ספרו אלטנוילנד "אם תרצו אין זו אגדה".
בחינת תכני צמרת האגדות בתרבות המערב כפי שיוצגו בהמשך, דוגמת אגדות אנדרסן, סיפורי אוסקר ווילד, פינוקיו, וכו’, נועדו להקנות לילד ערכי חברה, מוסר, כבוד הדדי, קבלת השונה, סובלנות, פתיחות…
מעשיות בית מאסכולת האחים גרים הן היפוכם של האגדות. הן מציגות עלילה האמורה להתרחש במציאות הנעדרת כל היבט מיתי. ואכן, Hausmärchen – מעשיות בית מעלה בדמיוננו ילדים בחיק המשפחה מאזינים לתכני העלילות הספוגות בסדיזם, לא אחת בהיבטו הקניבאלי, שלא לדבר על יודנהאס.
במבוא לאוסף מעשיות בית מדגישים האחים גרים כי…
מדובר בשורה של מעשיות האמורות להדגיש את הערך החינוכי המתאים לילדים. זאת, בזכות הזיכוך והעדר פרשנות של הסיפורים שאינם מסתירים שום מעשי עוול המתרחשים מדי יום ביומו, וכיוון שכך אין להסתירם.
השאלה הנשאלת היא כיצד היו מגיבים ילדים בגיל הגן ובית הספר היסודי למשמע שני הסיפורים לעיל המסופרים לו לפני השינה מפיו של סבא חביב או אם אוהבת.
הגיל הרך נתפס כגיל בעל חשיבות מיוחדת, שכן הוא משמש נקודת מוצא לחינוך ערכי-מוסרי ולגיבוש אותם הערכים, וזאת בשל תפיסת הבשלות המוסרית- ערכית כהתפתחותית מבנית. שהרי חז" ל קבעו באשר לילד כי הוא "כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר."
ספרות ילדים אמורה לספק צרכים ומאוויים שונים אצל הילד, ורב תפקידה בעיצוב הזהות העצמית אשר תעצב את עולמו הנפשי – ובהמשך – הרוחני. הצורך להימלט מן מהמציאות לעולמות של דמיון ואגדה, בנוסח "היו היה פעם… ", הצורך להזדהות עם הגיבור ולשתף את עצמו בעלילה ובמתרחש, הם המעניקים לסיפור את קסמו. מכאן השפעתם הרבה של סיפורי אגדות על קוראים צעירים, השפעה המעצבת את תהליך ההתפתחות של התודעה העשויה לתת אותותיה בעיצוב השקפותיו של הילד הבוגר ביחס לעולם ערכים.
… הוא הפותח אצל הילד חלון רחב היקף להתבוננות עצמית והבנה עמוקה יותר של המציאות בה אנו חיים.
אם לצטט את קרלו קולודי (Collodi), סופר איטלקי מחבר פינוקיו.
הנחת יסוד זו, האמורה לעצב כאמור את עולמו הנפשי והרוחני של הילד בחברה נורמטיבית, היא זו שעמדה בבסיס תכני אגדות אנדרסן, סיפורי אוסקר ווילד, ואגדת פינוקיו. זאת, אם להתייחס אל צמרת ספרות האגדות בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נושא שיטופל בהמשך. אולם לא כך במקרה הגרמאני.
ניתן למנות שלוש תהיות בנושא:
העדר פן האגדה הנורמטיבי. האגדה –אנדרסן, אוסקר ווילד, פינוקיו– היא עולם הזוי ומדומיין ולדמויות שבה אין כל קשר למציאות והן בעלת משמעות מטפורית בלבד. בעוד ששתי העלילות שלעיל – וכך שאר המעשיות שיוצגו בהמשך – נעדרות כל הקשר דמיוני. להיפך, הן תיאור מפורט של אירוע, כמו נלקח מדו" ח משטרה על מעשה רצח במשפחה.
ב. תוכן סדיסטי. המאחד את רובן המוחלט של מעשיות בית כפי שהוצגו לעיל בשתי העלילות, שחיטת החזיר, ומר קורבס, וכפי שיוצגו בהמשך, מתרכזות באופן כפייתי בהיבט הסדיסטי, הנושא לא אחת אף פן קניבאלי.
ג. התגלמות השלמות. הילד הגרמני מודע לעובדה כי מעשיות גרים אותן הוא קורא או שומע, הם התגלמות השלמות המאפיינת את ספרות החינוך בחברה הגרמאנית. מכאן שהן אמורות לגרום לו להזדהות מלאה עם העלילה. זו אשר תעצב את עולמו הנפשי, ובבוא העת, הרוחני. עדות נחרצת לכך היא אמירתו של פרידריך שילר המצוטטת במבוא למעשיות מאז תחילת המאה ה-19 ועד הנה:
משמעות עמוקה יותר טמונה במעשיות בימי ילדותי מאשר באמת המלמדת על החיים. המעשיות הם אלו אשר מהם שאבתי את הטעם לחיי… *
Tiefere Bedeutung Liegt in dem Märchen meiner Kinderjahre, Als in der Wahrheit, die das Leben lehrt…
* פ. שילר הלך לעולמו בשנת 1805. 7 שנים לפני פרסום המהדורה הראשונה של המעשיות ב-1812. אולם האחים גרים אספו את המעשיות מפי העם עוד שנים לפני פרסום המהדורה הראשונה. מכאן ההיכרות של שילר עם תכני המעשיות עוד בימי חייו.
כך שילר וכך נובליס (Novalis), שם עט של גאורג פיליפ פרידריך פון הארדנברג – (Georg Philipp Friedrich Freiherr von Hardenberg) מבכירי הרומנטיקנים בשלהי המאה ה-18 מי שראה להגדיר את המעשיות כ"ביטוי מושלם לכושר היצירה האנושית".
העידן הרומנטי, מרד ב-Liberté, Égalité, Fraternité
העידן הרומנטי בגרמאניה– Deutsche Romantik – שלט בתרבות מדינות גרמניה החל בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. היו אלה צמרת עם המשוררים והפילוסופים – Volk der Dichter und Denker– דוגמת קאנט, פיכטה הגל, נובליס, שליירמאכר, וכן גיתה ושילר– זאת, אם לציין את קצה הקרחון בלבד – אשר ראו בעקרונות המהפכה הצרפתית בעידן הנאורות, בנוסח Liberté, Égalité, Fraternité מגמה הנוגדת כליל את עקרונות הפולק הגראמני.
הרומנטיקה הגרמאנית החלה כמרד במגמות תחילת העולם המודרני.
כך קידום החברה המתועשת בערכים קפיטליסטיים הדבקים ברווח כספי על ידי ניצולו של הפועל – מכאן תורת המרקסיזם. כך הצמיחה המהירה של הערים בהם לפרט אין ערך והוא אך בורג במערכת הקפיטליסטית של הייצור התעשייתי. קצב העיור והפיכת כפרים לשכונות עירוניות איימו למחוק את מורשת העבר הגרמאני, בימי הביניים בפרט.
העידן המודרני על פי הרומנטיקן הגרמאני, חטא בכך שהציב את התבונה מעל לרגש ובכך, במרוצו אל העתיד, נטש את העבר. האסכולה הרומנטית הגרמנית נרתמה להציל את העבר מן האובדן, זאת, על ידי הצגתו כעידן האידיאל האנושי. כך זכו ימי הביניים למעמד של התגלמות הרוח הגרמאנית – Der deutsche Geist…
*להרחבה בנושא ראו הפרק: מרטין לותר-יודנהאס-מאניה-דפרסיה.
היבט נוסף – אף הוא רב השפעה לעליית הרומנטיציזם – בהיבטו הלאומני -הייתה תבוסת גרמאניה מידי נפוליאון בקרב ינה-אאורשטדט ב-1806 ושליטה צרפתית על פרוסיה עד 1813. שנה בה הובס נפוליאון בקרב לייפציג.
ואכן, כבר ב-1815 נוסדה הקונפדרציה הגרמאנית של 22 מדינות תחת הנהגה פרוסית. זו גדלה עם השנים, וב-1866 הוקמה הקונפדרציה הצבאית של מדינות צפון גרמניה. מקץ שש שנים, בשנת 1871, לאחר הבסתן של דנמרק, אוסטריה וצרפת במלחמה, חולל הקנצלר אוטו פון ביסמארק את האיחוד של כלל מדינות גרמאניה. קפיצת מדרגה מכרעת בהפיכתה של גרמאניה למעצמת-על אירופאית אשר תוצאותיה לא אחרו לבוא. כך החל ב-1914 וכך ב-1939-.
מי שנרתם לשימור ערכי העבר בהיבטו החינוכי, זאת, במגמה לצרוף בנפשו של הילד הגרמני את ערכי המוסר "הנעלים"… של ימי הביניים, היו כאמור האחים גרים.
בימי העשור הראשון של המאה ה-19– בעוד מדינות גרמאניה נתונות תחת שלטון נפוליאון – יצאו השניים למסע רחב בין כפרי המולדת, האזינו למאות סיפורים שעברו מפה לאוזן מזה מאות בשנים, שבו אל ביתם והחלו לערוך את החומר המצוי בידיהם. שלב העריכה נמשך מספר שנים והמהדורה ראשונה תחת הכותרת Kinder- und Hausmärchen– ילדים-ומעשיות בית, ראתה אור ב-1812. במבוא מציין יאקובגרים:
"כל עבודתי בעריכת המעשיות כרוכות בארץ מולדת, שכן מאדמתה הם שואבים את תוכנם ובשורתם".
שבחים וביקורת
מהדורת 1812 זכתה אומנם להצלחה רבתי והייתה בבחינת רב מכר מייד עם פרסומה. אולם לצד ההצלחה זכו המעשיות גם לביקורת. בין היתר נטען כי המעשיות גדושות באלימות ועל כן אינן תואמות את עולמו הנפשי של הילד הגרמאני, כך לשם משל הצגתה של האם הגרמאניה כדמות מרושעת ב- Hänsel und Gretel–עמי ותמי" בגרסה עברית. האחים מיהרו לתקן את הנושא ובמהדורות הבאות האם הביולוגית הפכה במהרה לאם חורגת. כך, למשל, בגרסה המקורית של הנזל וגרטל, שני ההורים נוטשים את ילדיהם ביער פרא בתקווה שלא יצאו ממנו בחיים, האם היא ביולוגית. בגרסאות לאחר מכן ולנוכח הביקורת הפך וילהלם גרים, העורך, את האם הביולוגית ל"אם חורגת מרושעת”... Böse Stiefmutter
באשר לביקורת על תכני האלימות, גם לנוכח מרכיב זה בביקורת, מיהרו האחים גרים למתן את ההיבט הסדיסטי במעשיות. הנה כי כן המעשיות כפי שהן מוכרות לנו היום "הומניטריות" יותר מן המקור, זאת, שלא לפגוע בעולמו הנפשי – ובהמשך, הרוחני – של הילד הגרמאני.
עם זאת הדגישו האחים כי התכנים במהדורת 1812 מציגים לפרטיהם את תכני המעשיות במקור מימי הביניים.
במכתב אל בטינה פון ארנים (von Arnim) הסופרת והמשוררת, המטילה ספק בטענת האחים כי המעשיות הם סיפורי עם וכי ייתכן שנכתבו בידי האחים עצמם, כותב יאקב גרים:
בניגוד להשקפתך, אנו משוכנעים לחלוטין שכל הסיפורים באוסף שלנו ללא יוצא מן הכלל כבר סופרו על כל פרטיהם לפני מאות בשנים.
ובאשר לטענתה של ארנים באשר לסוגיית האלימות מציינים האחים בתשובתם, כי כבר בהקדמה ראו לציין כי…
אוסף המעשיות נועד אומנם להעניק הנאה לקורא, אך חשוב מן ההנאה הוא היעד המהותי -החינוכי במקורו. מכאן שהספר הוא Erziehungsbuch–מדריך חינוכי, ואף יתירה מזאת, מדריך נימוסין... כוונתנו הייתה לכתוב מדריך חינוכי. להשפיע, כלומר, להעניק הנאה לכל מי שיכול ליהנות ממנו, ולפיכך, האוסף שלנו, המהותי ביסודו, נועד להיות מדריך חינוכי.
היבט מוסרי נוסף – על פי האחים, מקורו בעקרון של שכר ועונש:
יש והקורא הבוגר עלול לחשוב לעיתים שהעונש הקשה המושת על הרשע שבעלילה אכזר מדי, והוא עלול להרגיז ואף להפחיד ילדים שלא לצורך. אולם ההיפך הוא נכון: הגמול הראוי המוטל על הרשע מרגיע את הילד שכן הוא מבין כי העונש תואם את חומרת הפשע… ככל שחומרת העונש גוברת כך הילד מרגיש בטוח יותר…
מדגם מייצג לעובדה "שהעונש הקשה מושת על הרשע שבעלילה" ימצא הקורא במעשיית מר קורבס –Herr Korbes לעיל.
בהקדמה למהדורת 1819, מציינים האחים כי…
הסיפורים הללו מלאים באותו טוהר שגורם לילדים להיראות לנו כה מופלאים ומבורכים. יש להם אותן עיניים כחלחלות-לבנות, נטולות פגמים, בוהקות,.. באמצעות האוסף שלנו, ביקשנו בראש וראשונה לשרת את המטרה של תולדות השירה והמיתולוגיה, כמו כן כוונת תכני המעשיות לגרום לעונג רב ככל האפשר. כמו כן הספר נועד להיות מדריך לנימוסים… במהדורה החדשה הזו, ביטלנו בקפידה כל ביטוי שאינו תואם את נפשו של הילד…
מהדורת 1819 "המתוקנת", היא זו הקיימת מאז ועד היום. מכאן שהמעשיות המוגשות בהמשך (בתקצירים) קיימות כלשונם מזה 200 שנה ויותר.
להיקף מאמרי התפעלות מן המעשיות אין גבול וניתן לגדוש בהם כרך עב כרס. להלן מדגם מייצג בבחינת קצה הקרחון:
כך בתחילת המאה ה-19 וכך בשלהי המאה ה-20. היה זה היינץ רולקה (Rölleke) פרופסור לפולקלור ובכיר חוקרי המעשיות במחצית השנייה של המאה העשרים, מי שבחיבורו Märchen aus dem Nachlass der Brüder Grimm – נחלת המעשיות של האחים גרים (1977) קבע כי ב"המדריך החינוכי" העניקו האחים גרים למעשיות את ערכי הנצרות. מכאן "האיכות המוסרית הטהורה של המעשיות". והמחבר מוסיף באשר ל…
מעשיות והסיפורים שלקטו האחים גרים, יאקוב ווילהלם, כבר היו מזמן לנכס צאן ברזל של תרבות המערב. סיפורי הרפתקה אלה הם אוצר המזמן עונג והנאה לילדים ואף למבוגרים… ספרות חובה אשר את ערכיה יצרוף הילד הגרמני עמוק בנפשו.
על פי ו.י אודן (W. H. Auden), במאמר תחת הכותרת “In Praise of the Brothers Grimm” כותב המשורר הבריטי-אמריקאי:
מעשיות גרים הם מאבני התשתית (foundational) של תרבות המערב.
את שיר ההלל למעשיות פרסם אודן במאמר משנת 1944, כאשר ביטוי לעיצוב נפשו ורוחו של הקלגס הגרמאני היה מוכר לו היטב.
על פי קרל צוקמאיר (Zuckmayer) הסופר והמחזאי היהודי (!) גרמני, המעשיות הן Ein essimal Beitrag zur Humanität– תרומה מהותית להומניזם… אולם שתי דוגמאות אלו אינם כי אם לא כלום בהשוואה להפקות סרטי דיסני.
באשר להיבט הגינוי, נביא גם שתי דוגמאות:
בשנת 1844 פרסם סקוט פיצ’ גרלד (Fitzgerald) הסופר האמריקני, חיבור תחת הכותרת: Grimm’s Guide to Torturing Children ובו מציג המחבר את 200 המעשיות כ" –200 שיטות גרים להתעללות בילדים".
עוד הערה בנוסח דברי פיצ’ גרלד, הייתה אמירתו של הסופר הגרמני גינטר בירקנפלד (Günther Birkenfeld)
מעשיות גרים מעניקות הסבר לעובדה שהיו אלה הגרמאנים אשר בצעו את זוועות בלזן ואושוויץ.
הפן הישראלי – "אגדות נפלאות ושנויות במחלוקת"
כך על פי פרופ’ שמעון לוי, מי שעמד בראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ומי שתרגם מבחר "אגדות" לעברית… "אגדות גרים מציעות לילד קסם רב, צימאון עשיר ומוסר השכל…*
טעותו של הפרופ’ הנכבד היא בראש וראשונה בהגדרת המעשיות כ" אגדות", כפי שהוסבר לעיל. באשר ל-"קסם רב, צימאון עשיר ומוסר השכל… "אותם נציג בהמשך.
אולם לא זו בלבד, אלא שביחס למציאות ימינו האגדות על פי הפרופ’ הם ככל הנראה התגלמות ההומניזם, שכן…
במשחקי מחשב והטלוויזיה תמצא אותם (את הילדים) עוסקים בדברים חמורים לאין ערוך… אצל גרים הטוב והרע מקבלים את גמולם…
כך דורון לרר, בעל תואר בתחום החינוך, במאמרו: קטעי הקראה למעשיות האחים גרים.
״פעם לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה, היה היו… ״ מי לא מכיר את הפתיחה הקלאסית לאגדות הילדים הידועות ביותר, נוסטלגיה מתוקה שאנחנו זוכרים מפעם ורבים ודאי עדיין מספרים מדי פעם לילדיהם בלילות לפני השינה.
אכן, "נוסטלגיה מתוקה… "
בספרו, שערות הזהב של השד: אגדות גרים כראי לצד האפל של הנפש /מציין המחבר ד"ר אבי באומן, פסיכולוג קליני:
לאורך האגדות שזורים כחוט השני ההתמודדות עם הרוע וצידה האפל של הנפש לצד האמונה בטוב, ואמונה כי מתוך צלילה לתוך מעמקיה נותנת את האפשרות ליצירה של חיים נפשיים אחרים וחדשים.
המעשיות זכו לתרגום לעברית ולהצלחה מרובה מידי שורה ארוכה של מתרגמים. התרגום הראשון מידי שלמה ברמן ראה אור ב-1894, אחריו דוד פרשימן,לאה גולדברג,, דב קמחי, אוריאל אופק וכו’,
ב-1995 ראו אור מעשיות גרים בהוצאת הקבוץ המאוחד. בפרסום לספר באתר ההוצאה נכתב:
הספר הזה הוא האסופה הטובה ביותר. למה דווקא הוא? בזכות התרגום המצוין של שמעון לוי, בזכות עבודת האיסוף והעריכה הרצינית שנעשו על ידי נתן יונתן ואברם קנטור, בזכות המבוא של פרופ’ דב נוי, ששופך אור על המסרים, סוגיית השכר והעונש, ועל אגדות עממיות בכלל.
… אבל מהאגדות עצמן ייהנה עד מאוד הנוער, שכן הן מוגשות כאן בלשון בלתי-מתיילדת ובלתי-מתייפייפת שפשוט מטיחה את העובדות העלילתיות היבשות בפרצופו ההמום של הקורא ומניחה לדמיון שלו לעשות את העבודה… אגדות לאות ושנויות במחלוקת, העוסקות באהבה, ערכים וממסד – והפעם ללא כחל וסרק וללא צנזורה הבאה לגונן על נפשו של הקורא.
במבוא מידו של חוקר הספרות פרופ’ דב נוי מפליג הפרופ’ ומפרט את ערכי הספרות לילדים במעשיותגרים משורה ארוכה של היבטים, לשוניים, מאפייני התרבות הגרמאנית, ההצלחה המסחררת שזכו המעשיות לתרגום ל-146 שפות, וכו, וכו… אף לא מילה אחת, ולו ברמז, על היבט האלימות, קל וחומר הסדיזם הצרוף ב –Kinder Merchen.
עם זאת, יש לציין שהכותרת בהוצאת הקבוץ המאוחד שומרת על תרגום המקור. לא אגדות, כי אם מעשיות.
אולם לא כך שאר ההוצאות…
סביר להניח כי הבחירה באגדות נועד להעניק למעשיות מעמד זהה לזה של אגדות אנדרסן, אוסקר וויילד, ועוד. זאת על מנת שלא להתמודד בתכני המעשיות על ידי הפיכתם לאגדות, כלומר סיפורים הנעדרים כל קשר למציאות.
סדיזם – יודנהאס* – קניבליזם
יתכן והקורא יעלה בדעתו כי הצגת שתי מעשיות לעיל הוא בבחינת מקרה יוצא דופן של סדיזם, אשר נועדו לשרת את האג’ נדה של הח"מ. וכי לא כך הדבר בשאר המעשיות. להלן אפוא שורה של תכני מעשיות בית משלושה היבטים: א. סדיזם. ב. יודנהאס*, ג. קניבליזם. למותר לציין כי ב" אגדות" רבות קיים שילוב בין השלושה.
* יודנהאס –Judenhass– שנאת יהודים – ולא " אנטישמיות" “Antisemitismus” ביטוי שטבע וילהלם מאר בשנת 1878 ונועד להחליף את היודנהאס. אולם משמעות הביטוי פגום כליל. מספר השמים בעולם מונה מאות מיליונים וחלקם של היהודים בעולם השמי הוא לא יותר מ- 1% לערך. יתירה מזאת, לא זו בלבד שלא ניכרה בגרמאניה שנאה לאסלאם, כי אם להפך, השהיד המוסלמי המוצא את מותו מול האויב ימצא את דרכו לגן עדן, כך הקלגס הגרמני הנופל בקרב ממריא לוולהאלה. העולם האסלאמי שיתף פעולה עם גרמאניה בימי מלחמת העולם השנייה, בפרט בנושא היודנהאס, וראו לדוגמה את חג’ אמין אל חוסייני מי שזכה מהיטלר בדרגת גנרל.
פן ה-Judenhass…
עלילת המפתח בנושא היודנהאס מצויה במעשיה תחת הכותרת Der ewige Jud auf dem Matterhorn* – היהודי הנצחי מהר מטרהורן. סיפור המעשה מבוסס על עלילת היהודי הנצחי –Der ewige Jud, מי, שכיוון שסרב לסייע לישוע הקורס תחת כובד הצלב בוויה דולורוזה, המשיח הנוצרי מקלל אותו בנדודי נצח בהם לא ידע מנוחה. העלילה הוצגה במחזה ייסורים–Passionsspiele באומרגאו החל מן המאה ה-16.* גרסת האחים גרים מציגה את היהודי הנצחי כמחריב האנושות.
* להרחבה בנושא ראו הפרק: היהודי הנצחי-שבת המכשפות-מחזה ייסורים למותר לציין שלעלילה אין כל זכר בברית החדשה.
ואלאי (Valais) הוא קנטון הממוקם בדרום-מערב שווייץ. האגדה מספרת כי משכבר הימים שכנה בקנטון עיר רבת אוכלוסין, הומה ושוקקת… עד אשר הגיע למקום היהודי הנודד הנצחי. (Der ewige Jude)
בעודו עומד על הר המטרהורן (Matterhorn) המתנשא במרומי הקנטון, ולעיניו נפרש המראה המרהיב של עיר רבת אוכלוסייה ותוססת, הקיימת שם מזה עידן ועידנים. היהודי, לאחר שהתבונן במקום אליו הגיע בנדודיו, ראה להצהיר:
כאשר אעבור בדרך זו בפעם הבאה לא יוותר מן העיר, מבתיה ורחובותיה אלא עצים וסלעים. וכאשר דרכי תוביל אותי לכאן בפעם שלישית, לא יישאר עוד דבר, מלבד שלג וקרח.*
* מתוך Jacob and Wilhelm Grimm, Deutsche Sagen 1816
אבן יהודים – Judenstein – תרומת האחים גרים לעלילת דם
בשנת 1462 בכפר רין (Rinn) בחבל טירול, שכנעו מספר יהודים איכר עני למסור להם את בנו הקטן תמורת סכום כסף נכבד. הם הביאו את הילד ליער. שם קשרו אותו על אבן ורצחו אותו באופן "שבלתי ניתן לתיאור". את הגופה המבותרת תלו על עץ לבנה.
אימו של הילד עבדה בשדה כאשר הרצח התרחש. לפתע חשבה על בנה, לפתע פתאום שלוש טיפות דם טרי זלגו על ידה זו אחר זו. מבוהלת עד אימה מיהרה הביתה ושאלה את בעלה היכן הילד. הבעל התוודה על מה שעשה וביקש להראות לאשתו את הכסף האמור לשחרר אותם מחרפת העוני. אלא שבעוד הוא שולף את הסכום הפכו שטרות הכסף לעלים יבשים. האב יצא מדעתו ומת מצער, אך האם יצאה לחפש את בנה. היא מצאה אותו תלוי על העץ, בוכייה וזועקת הורידה את הגופה ונשאה אותו לכנסייה בכפר. הגופה שוכבת שם עד עצם היום הזה, המתפללים רואים בילד קדוש מעונה. את אבן היהודים הניחו לצד הילד אשר זכה לתואר קדוש.
א. יהודים משספים את גרונו של הילד ואוספים את דמו בקערה. פרסקו בכנסיית אנדרל פון רין Anderl von Rinn – בחבל טירול באוסטריה מאז המאה ה-17 ועד סוף שנת 1990, השנה בה התמונה הוסרה.
ב. גרסה נוספת לעלילת דם בגרמאניה. התמונה מלווה בכיתוב:
Sie schneiden dem Marterer, die Gurgl ab und nemen alles Blut von Ihm – הם משספים את גרונו של הקדוש המעונה ומנקזים את מלוא דמו.
היהודי בסבך קוצים –Der Jude im Dorn
"המשרת הטוב" מי שעזב את בית אדונו, זוכה בדרכו במתת – כינור פלאים אשר כל השומע את נגינתו יוצא במחול. המשרת פוגש בדרך יהודי בעל זקן ארוך. היהודי מוקסם משירת זמיר המעופף מעל, ומבקש את המשרת שילכוד אותו למענו. המשרת פוגע בציפור וזו נופלת בסבך שיחים. היהודי זוחל אל תוך הסבך והמשרת פותח בנגינה. הוא מנגן והיהודי יוצא במחול… אלא שהקוצים בסבך פוצעים את גופו, שורטים את עורו ומסבים לו כאבי תופת. היהודים מתחנן בפני הצעיר שיחדל לנגן. המשרת אומנם מסרב, אך מחמיא ליהודי על סגנון ריקודו המשובח. היהודי מתחנן, המשרת מסרב והיהודי הפצוע והמדמם מציע לו שאם יחדל לנגן, ייתן לו שקית עם זהב. המשרת נוטל את השקית והולך. היהודי מתלונן על מעשה שוד בפני שופט ולראיה מציג את הפצעים בפניו ובגופו. "המשרת הטוב" נתפס, נשפט ונועד להיתלות. לפני עלותו לגרדום מבקש המשרת בקשה אחרונה. השופט נענה לבקשתו, והמשרת מנגן על כינורו המופלא לפיו כל השומע אותו יוצא בריקוד. היהודי רוקד ויודע שלא יחדל, ועל כן הוא חוזר מטביעתו כנגד המשרת "ומודה" שגנב את שקית הזהב מאדם נוצרי. השופט מנקה את המשרת מאשם וזה יוצא לדרכו שמח וטוב לב. את היהודי דן השופט למוות. היהודי נתלה.
באחת מגרסאות המעשייה. המון נאסף בכיכר בו תלוי היהודי. המשרת מנגן בכינור, גופת היהודי מפרכסת לצלילי המוזיקה. ההמון יוצא במחול ובצריחות JUDEJUDE…
הסחבה הטובה – Der gute Mopp
לשתי אחיות תופרות – אחת חכמה, השנייה מטומטמת, לא היה דבר מלבד סחבה ישנה שכל מה שעטפו אותו בה הפך לזהב. כאשר היה חסר להן כסף השתמשו בסחבה כדי להתפרנס. אחת האחיות הייתה חכמה, והשנייה, כאמור מטומטמת. יום אחד, כאשר הלכה החכמה להתפלל בכנסייה, הגיע יהודי והציע לטיפשה להחליף את הסחבה הישנה בחדשה. הטיפשה הסכימה. "זה בדיוק מה שהיהודון רצה". כאשר חזרה האחות הביתה נדהמה לגלות שהסחבה נעלמה. אולם היהודי לא נותר חייב. בשלב זה היהודי נהפך לכלב והאחיות לתרנגולות, אבל לבסוף יהיו התרנגולות לבני אדם וילקו את הכלב למוות.”
על הילדה שיהודים רצחוה –Das von den Juden getötete Mägdlein
בשנת 1267 בפורצהיים (Pforzheim) במדינת באדן-וירטמברג אישה זקנה ורודפת בצע מכרה את ילדתה התמימה בת שבע – מרגרטה שמה – לחבורת יהודים. היהודים סתמו את פיה של הילדה על מנת למנוע ממנה להשמיע קול. חתכו את ורידיה והקיזו את דמה כמקובל אצל יהודים השוחטים ילד נוצרי ומקיזים את דמו…. הילדה מתה מכאבים. היהודים קשרו אבנים לגופה והשליכו אותה לנהר.
כעבור כמה ימים הושיטה מרגרטה הקטנה את ידה מעל זרם המים. עד מהרה התאספו אנשי הכפר למקום, ביניהם המרקיז עצמו וחילצו את הילדה ממימי הנהר. היא עדיין הייתה בחיים, אך הדם קלח מגופה, וברגע שקראה לנקום ברוצחיה היא מתה.
החשד נפל על היהודים, אלה זומנו לשפת הנהר, משהתקרבו לגופה, דם החל לזרום מהפצעים הפתוחים שלה. היהודים והזקנה הודו במעשה והוצאו להורג. ארון הילדה הוצב ליד פעמון הכנסייה בפורצהיים.
חמשת הסיפורים זכו למעמד קאנוני, מכאן חובת קריאתם בבתי הספר, עוד שנים רבות בטרם העידן הנאצי. ההסתה ליודנהאס זכתה אכן להצלחה. מורה אחת מספרת בזיכרונותיה כיצד למשמע הסיפור על היהודי בסבך הקוצים, הכל מוחים כפיים וצורחים verfluchte jude…verfluchte jude… – יהודי ארור… יהודי ארור…
Und wenn das judenblut vom messer sprizt–וכאשר דם יהודי מן הסכין יותז Dan gehts noch mal so gut! – אזי ייטב לנו כפליים!
יהיה זה עלבון לאינטליגנציה של הקורא להעניק פרשנות להיבט הסדיסטי בחמשת מעשיות היודנהאס אשר הוצגו לעיל בתכלית הקיצור. עם זאת לא יקשה להבחין בזהות הנחרצת בין תיאורו של היהודי מאסכולת האחים גרים לבין דמותו בעידן הנאצי.* מכאן המסקנה המתבקשת כי היודנהאס זכה לגיבוש בנפשו של הילד הגרמאני מאות בשנים לפני אושוויץ.
* נושא היהודי ב" מעשיות" בעידן הנאצי כגון "הפטרייה המורעלת" יטופל בהמשך.
סדיזם לשמו – הפעם ללא יודנהאס
לא כאן המקום לפירוט יתר של ההיבט הסדיסטי ב-200 המעשיות. עם זאת, די לציין היבט זה בשורה קצרה של עלילות זוועה.
מלך מצווה להשליך מכשפה לאש ולצלותה בלהבות המדורה… אכן עונש יאה למכשפה, אולם מה על בתה הנקייה מכל אשם? זאת אמורה להילקח ליער ולהיטרף על ידי חיות בר….
אם חורגת מרושעת מוכנסת לחבית מלאה בשמן רותח ונחשים ארסיים…
חמות מרושעת לא פחות קשורה על המוקד ונשרפת לאפר…
יונים מנקרות את עיניהן של שתי אחיותיה החורגות של סינדרלה*…
האם – החורגת על פי רוב, אך לא תמיד – מנוכרת וסדיסטית, תוקעת סכין בליבו של בנה בן החמש או שש…
עוד שורה של אימהות – ביולוגיות הפעם, חורגות במהדורות מאוחרות יותר… אחת מהן נוטשת את ילדיה למות בלב יער פרא…
אם אחרת, מלבישה את בנותיה בשמלות נייר ושולחת אותן אל שדות שלג קפוא לקטוף תותי שדה…
עוד אם מצווה על בנותיה לרוקן בריכת מים בכף מחוררת… משליכה את בנותיה בלהבות המדורה… מרעילה את גופן…
אם הופכת את בנה לטלה ומצווה על הטבח לבשל אותו…
אם אחרת כורתת את ראש בנה ומכינה ממנו תבשיל, ועד המלכה, אמה -החורגת- של השלגייה המצווה על הצייד…
… לדקור אותה עד מוות וכאות לביצוע המשימה להביא לי את כבדה וריאותיה של שלגיה. כאשר תביא אותם אבשל אותם במלח ואוכל אותם בתיאבון…
ואכן, לאחר שבשלה את הריאות והכבד במלח, מכרסמת אותן בהנאה ותיאבון. זאת, מבלי לדעת שאלו איברי גופו של חזיר בר. המלכה נענשת. היא מוזמנת לחתונתה של השלגיה שם כופים עליה לרקוד בנעלים מברזל מלוהט. היא עולה בלהבות ומתה בייסורי תופת.
האם במעשיות בית אומנם כושלת במזימתה, אולם לא כך ארמה גרזה (Grese) "המפלצת היפה מאושוויץ, פילגשו של מנגלה. והיה ומצאה בשלב הסלקציה אסירה צעירה שבלטה ביופייה, ובכך היוותה איום על מעמדה של גרזה כ"יפה בבנות העיר". דאגה המפלצת היפה לשגר את האסירה לתא הגזים. הנה כי כן, מה שלא עלה בידי האם החורגת של השלגיה, צלח במקרה של גרזה.*
*באשר לארמה גרזה וחברותיה במחנות ריכוז והשמדה, ראו הפרק: הפוריות של היטלר.
כאשר אחיותיה של סינדרלה מודדות את נעל הזהב. האם מאיצה בהן: "אם הנעל הדוקה מדי חתכו חלק מן הרגל, הנה הסכין, זה אומנם יכאב קצת, אבל מה זה משנה?
השתיים כורתות אומנם את אגודלי האצבעות ואת העקב, אך הדבר לא מועיל, שכן הנסיך שם לב לדם השוטף את הנעל.*
* הערה על סינדרלה. הגרסה המקורית של סיפור "הלכלוכית", מי שנרדפה בידי אמה החורגת ושתי אחיותיה המרושעות, ומי שזכתה בנישואין למלך בזכות נעלים התואמות לרגליה, נכתבה על ידי שארל פרו ( Perrault) סופר צרפתי משלהי המאה ה-17. הפער הניכר בין גרסתו לזו של האחים גרים הוא בסיומו של הסיפור. בעוד שבגרסתו של פרוהשלגייה לא זו בלבד שהילדה סולחת לאם המרושעת ולאחיות החורגות, אלא אף גומלת להם מכל טוב, ובכך מוחקת מליבן את רשעותן. המסר ההומניטארי ברור. גרסת האחים גרים היא היפוכה של המקור הצרפתי.
Die drei Feldscherer –שלושה חובשים חיילים
שלושה חיילים, חובשים, מבקשים להרשים את בעל הפונדק בו הם מבקשים ללון בלילה. הם מציגים בפניו את כישוריהם. אחד כורת את ידו, השני משסף את ליבו והשלישי מנקר את עיניו. האיברים מונחים בארון אך הנערה המשרתת שוכחת לסגור את דלת הארון. חתול מגלה את המצוי בארון ומסלק אותם. במהלך הלילה הנערה זוכה לביקור מאהבה. היא ממהרת להאכיל את הבחור במזון השמור בארון. למראה מדף הארון הריק היא נתקפת בהלה. אולם המאהב מנחם את אהובתו ומבטיח לה להשיב את הסדר על כנו. האיש קם והולך לגרדום הנמצא לא הרחק, וכורת את ידו של התלוי. משסף את ליבו של חזיר ומנקר את עיני החתול. עתה הכול שב למקומו. שלושת החובשים קמים בבוקר פונים אל הארון ומשיבים לעצמם את איבריהם. אולם במהרה מסתבר שיש בעיה. אלה איברים אחרים. ועל כן הראיה לקויה של עיני החתול, זרוע התלוי לא מתפקד, ולב החזיר מטריף את דעתו של החובש…
שלושת עלי הנחש (Die drei Schlangenblätter)
נסיכה צעירה מוכנה להינשא, אולם זאת בתנאי אחד: והיה ותמות לפני בעלה, עליו להיקבר לצידה בעודו בחיים. צעיר עני פוגש את הנסיכה ומתאהב בה עד אבדן עשתונות ועל כן מסכים לדרישתה. הם נשאים, הנסיכה סובלת ממחלה קשה ומתה. הבעל, נאמן להבטחתו שוכב לצד ארון המתים בקברה. לפתע מופיע לצידו נחש, השכוב לוכד אותו ומבתר את גופו לשלושה חלקים. נחש נוסף מופיע ומשיב את הנחש הקרוע לחיים באמצעות שלושה עלים, והשניים נמלטים על נפשם. הבעל הנדהם מניח את העלים על גופת אשתו וזו קמה לתחייה. אלא שמעתה והלאה אין היא אוהבת אותו יותר. השניים מפליגים בים לביקור אצל אביה של אשתו. הנסיכה מתאהבת בקברניט הספינה והשניים משליכים את הבעל למותו בים. משרתו של הנסיך השט אחריהם, חולץ את הטובע ובעזרת שלשת העלים משיב אותו לחיים. השניים שבים לחצר המלוכה, מגלים את הפרשה בים. הנסיכה והקברניט מוצאים להורג.
Das Mädchen ohne Hände– הילדה ללא ידיים
טוחן עני פוגש בדרכו את השטן המחופש לאדם המבטיח לו הון עתק בתנאי שיקבל ממנו את מה שניצב מאחוריו. הטוחן, החושב שכוונת האיש לעץ תפוח, מסכים, אולם מתברר שכוונת השטן הייתה לבתו של הטוחן. הנערה מסרבת להתמסר לשטן וזה מציג בפני האב אולטימאטום: "כרות את זרועות הבת, ולא, השטן ייטול את חייך". הטוחן מזועזע פונה לבתו:
" ילדתי שלי, עלי לכרות את ידייך, שאם לא השטן ייטול את חיי. אנא, סלחי על הכאב שאגרום לך: הבת משיבה: "אבא יקר, עשה בי מה שיש ברצונך, אני הבת שלך"… היא פושטת את זרועותיה והאב כורת אותם.
ילדה קטנה וצייתנית מבקשת מהוריה לבקר את גברת טרודה עליה שמעה רבות. ההורים חוששים אך הילדה יוצאת מן הבית ומבקרת את מרת טרודה. הגברת מקבלת אותה בפנים יפות ושואלת מדוע פניה כה חיוורים? בין השתים מתפתחת שיחה קצרה, בסיומה הופכת הגברת את הילדה לפיסת עץ ומשליכה אותה להישרף במדורה. היא מתיישבת אל מול הלהבות, מחממת את גופה ופולטת: " Das leuchtet einmal hell! " פעם אחת זה זורח בהיר…
Der Räuberbräutigam– החתן השודד
גבר מבקש להתחתן עם בתו של טוחן. האיש מזמין אותה לביתו לפגוש את רעיו המבקשים להכיר את הכלה. היא מגיעה אל הבית, אישה זקנה מזהירה אותה שאם תכנס, תמות. אך הכלה המיועדת נכנסת הביתה והזקנה מסתירה אותה מאחורי חבית. קבוצת שודדים עם החתן בראש, נכנסים כשהם גוררים איתם ילדה בוכה ומתחננת על חייה. הם משקים אותה ביין, רוצחים אותה ומבתרים את גופה לחתיכות ומפזרים עליהם מלח. אחד השודדים מבחין בטבעת על אצבע הילדה המסתתרת. הוא נוטל גרזן וכורת את האצבע.
Die Gänsemagd –נערת האווז
מעשה בשפחה המעמידה פנים שהיא נסיכה העומדת להינשא לנסיך. הכזב מתגלה והשפחה נענשת. הפושעת מושלכת אל חבית ממוסמרת בתוכה בקוצים חדי קצוות, נקשרת לשני סוסים הגוררים את החבית…
Der singende Knochen – העצם המזמרת
חזיר בר ענק משתולל בממלכה, הורס יבולים והורג איכרים. המלך מציע להשיא את בתו למי שיעלה בידו להרוג את החזיר.
שני אחים יוצאים למצוא את המפלצת ביער. האח הצעיר נתקל בגמד הנותן בידו חנית קסומה האמורה להרוג את החזיר. ואכן כך קורה.
בדרכו חזרה לטירה הוא מוצא את אחיו בבית מרזח. השניים לוגמים בירה. כיוון שנודע לאח המבוגר כי עלה בידי אחיו לקטול את המפלצת, הוא משכר את אחיו, רוצח אותו וקובר אותו מתחת לגשר. בעוד פגר החזיר בידיו הוא זוכה לשאת את בת המלך לאישה.
רועה צאן חופר בקרקע ומוצא את אחת מעצמותיו של האח הצעיר, והופך אותה לשופר. הרועה פותח בנגינה והשופר מגלה את סיפור הבגידה והרצח.
המלך קושר את האח הבכור בשק ומשליך אותו לים. עצמות האח הנרצח נקברים בבית קברות כיאות.
Märchen von einem, der auszog das Fürchten zu lernen– מעשיה באחד שיצא ללמוד פחד מה הוא…
צעיר המשתוקק לזכות ברגש פחד וצמרמורת יוצא מביתו בחיפוש אחר רגשות חרדה. בין היתר מבלה הצעיר לצד רוח רפאים בכנסייה, משליך את השמש ממדרגות ושובר את רגלו, אולם הכול לשווא. בצאתו מן הכנסייה פוגש אלמוני המזמין אותו לבלות את הלילה מתחת לגרדום עליו תלויות שבע גופות. בשל הקור העז מדליק הצעיר מדורה, מוריד את הגופות ארצה, מניח אותן לצד המדורה ומזהיר אותן שלא להישרף. המתים לא נזהרו, בגדיהם עלו באש, ולכן חזר הצעיר ותלה אותם מחדש על הגרדום בעודו ממלמל מאוכזב: "אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד."
הישועה מגיעה עם סוף המעשייה. הצעיר נושא את בת המלך. בלילה, בעודו ישן, אשתו שופכת על גופו דלי מים קרים עם דגיגי קברנוניים (*) בתוכו. הנסיך מתעורר וקורא:
איי, מה מצמרר אותי, מה מצמרר אותי, אישה יקרה! כן, עכשיו אני יודע מה זה להצטמרר מפחד.
* כאן מן הדין לציין שדגיגי קברנונים פטורים מכל סכנה – הרעלה או נשיכה – מכאן שלא ברור למה כיוון המחבר, אלא אם כן הכוונה הומוריסטית.
Fitchers Vogel– ציפור מעוררת אימה…
מכשף נוכל המעמיד פני קבצן נוהג לחטוף נערות צעירות. באחד הימים מצא בית ובו שלוש אחיות, בחר בבכורה ואילץ אותה להיכנס לשק שעל גבו, והבטיח לה לשאת אותה לאישה. עם זאת אסר עליה להיכנס לאחד החדרים בביתו. היא נכנסה לחדר האסור וגילתה בו שרידי גופות מרוטשות של נערות צעירות. בשובו הביתה לאחר שגילה שהיא בקרה בחדר, השליך אותה ארצה, גרר אותה בשיער ראשה אל החדר, ביתר את גופה לחתיכות והשליך אותן לאגן האמבטיה. כך גם עם האחות השנייה. הניסיון לבתר את האחות השלישית כשל. היא גלתה את אחיותיה המרוטשות, חיברה את חלקי הגופות והשיבה אותן לחיים. בעצמה זנקה אל חבית דבש, מחופשת לציפור מעוררת אימה. (מכאן הכותרת).
הנוכל נושא את הקורבנות על גבו. גרסת 1914. דמותו של הנוכל כיהודי, מזוקן, אף ענק, חובש כיפה… איננה מקרית.
Die zwölf Brüder – שנים עשר האחים…
למלך שנים עשר בנים. אם הנולד השלוש עשרה יהיה ילדה כוונתו לרצוח את שנים עשר בניו. זאת, על מנת להוריש לבתו בלבד את הממלכה. הבנים מתחבאים ביער, כאשר נודע להם על הולדת הבת – כלומר פסק דין מוות מבחינתם – הם מבקשים להימלט.
הבת גדלה, ומקץ 12 שנים היא מוצאת את אחיה ביער, הבנים הופכים לעורבים, פורסים כנף ועפים הרחק.
אישה זקנה מגלה בפני הבת דרך להצלת אחיה. זאת, אם לא תדבר ולא תצחק במשך 7 שנים.
מלך צעיר הצד ביער מוצא את האילמת ונושא אותה לאישה. אולם אימו דורשת מבנה להעלות את המכשפה האילמת על מוקד. המלך, על אף אהבתו לאשתו מבצע את דרישת האם. כשהמדורה נדלקת, שבע השנים חולפות ושנים-עשר העורבים מגיעים, שבים להיות בני אדם, מכבים את הלהבות ומצילים את אחותם. הילדה, קולה שב – מסבירה לבעלה את מה שקרה. החמות המרושעת זוכה לעונש, נדחפת אל תוך חבית מלאה בשמן רותח ונחשי ארס. עתה, הכול חיים יחד באושר.
Das eigensinnige Kind – הילדה העיקשת…
פעם, הייתה ילדה עיקשת שסירבה לעשות כל מה שאמה בקשה ממנה. כיוון שכך גרם לה אלוהים לחלות. לא נמצא רופא היכול לרפא אותה, ותוך זמן קצר היא שכבה על ערש דווי.
הילדה נקברה תחת אדמה. לפתע פשטה הגופה את זרועה שנמתחה כלפי מעלה.
כיוון שכך קברוה הוריה שוב ושפכו, על גופה אדמה טרייה. אולם דבר לא עזר וזרוע הילדה המשיכה להופיע ולהזדקף.
לבסוף נטלה האם מוט ובתרה את הזרוע. סוף סוף הילדה מצאה את מנוחתה מתחת לאדמה.
על עכבר, ציפור ונקניק –Von dem Mäuschen, Vögelchen und der Bratwurst
פעם עכבר, ציפור ונקניק הפכו לבני לוויה. התגוררו ביחד וחילקו כל אחד את מלאכתו.
תפקידה של הציפור הייתה לאסוף עצים ביער. העכבר הביא הביתה מים. הנקניק בישל. הכל מלאו את תפקידם כיאות וחיו בשמחה ואושר.
יום אחד החליטו להחליף את התפקידים. לאחר שהטילו גורל, נפל על הנקניק להביא עצים מן היער, העכבר נבחר לבשל, ועל הציפור הוטל להביא מים.
מה קרה? הנקניקייה יצאה ליער שם טרף אותה הזאב.
העכבר פנה לבשל, בעודו מערבב את הירקות בסיר המרק, נפל אל המים הרותחים, התבשל ומת.
הציפור עפה להביא מים מן הבאר. הדלי נפל לבאר, הציפור בקשה לחלצו, נפלה לבאר וטבעה למוות.
הפן הקניבאלי – עץ הערער/ אוקרלו – Okerlo / הנזל וגרטל/ שלגיה / כיפה אדומה…
ההיבט הפסיכוטי במעשיות גרים, הנעדר כליל מאגדות אנדרסן או אוסקר ווילד, הוא הפן הקניבאלי, נושא מרכזי בחלק מן האגדות. חמש מהן ניצבות בצמרת ה-Hausmärchen. להלן תקצירי החמישיה:
על עץ הערער – Von dem Machandelboom
ילד צעיר, מי שעתיד לרשת בבוא העת את הונו של אביו, נרצח על ידי אימו החורגת. האם רואה את הילד שולח את ידו אל תיבת תפוחים, שואלת אותו אם הוא רוצה לאכול תפוח. כיוון שהשיב בחיוב היא רוצחת אותו בעריפת ראש. בניסיון להסתיר את האמת היא טווה מזימה לפיה תאשים את בתה ברצח הילד. בינתיים היא מרסקת את גופו לגזרים, צולה אותו ומגישה לבעלה במרק. האב, הבולע את בנו בתיאבון, רואה להחמיא לאשתו על המאכל הטעים הערב לחיך, ומבקש ממנה עוד מנה ועוד מנה.
הילדה הצעירה קוברת את עצמות אחיה מתחת לעץ הערער שבחצר ביתם, שם קבורה גם אימו הביולוגית של הילד הקטן. הילד נהפך לציפור ומזמר את סיפורו לבני אדם החולפים על פניו בנוסח: Mein Mutter der mich schlacht, mein Vater der mich ass, – אמי הרגה אותי / אבי זלל אותי…
האם יוצא מן הבית. הבן הציפור משליך עליה אבן ריחיים המנפצת את גולגולתה.*
*זאת, בנוסח סיפורו של מר קורבס
אוקרלו – Okerlo
מלכה מניחה את בתה בעריסה מוזהבת ומשליכה אותה אל הים. העריסה נסחפת בגלים ונוחתת על חוף מאוכלס בשבט קניבלים. אחת מנשות השבט מגלה את התינוקת היפה בעריסה ומחליטה לגדל אותה ובבוא היום להשיא אותה לבנה, אוקרלו הצעיר שמו. עם זאת, מאחר והיא יודעת שאם אוקרלו הזקן, הוא בעלה, יגלה את התינוקת הוא יטרוף אותה לארוחת ערב, עור, בשר ועצמות. מכאן החובה להסתיר את הילדה מבעלה. בינתיים הילדה הייתה לנערה יפה ואולם הכוונה להשיאה לאוקרלו הצעיר, מציקה לה מאוד שכן היא מתעבת אותו. יום אחד בעודה יושבת על שפת הים ניגש אליה נסיך צעיר ויפה תואר. השניים מתאהבים, אולם לרוע המזל אשת הקניבל הזקן מוצאת אותם, כועסת ואומרת לנסיך: "רק חכה! אנו נצלה אותך ונטרוף את בשרך בחתונה של בני".הזקנה משכיבה את השניים יחד עם שלושת ילדיה בחדר אחד והולכת לישון. ואולם הבעל, כיוון שנתקף רעב והוא משתוקק לבשר אדם, אומר לאשתו: "אישה, לא בא לי לחכות עד לחתונה. אני רוצה לאכול את הנסיך בזה הרגע.
הנערה, כיוון ששמעה את דברי הקניבל הזקן מעבר לקיר, מיהרה להסיר את הכתר מראשו של אחד מילדיו ולשים אותו על ראשו של הנסיך. האם נכנסה לחדר, וכיוון שהיה חשוך וראתה את אחד מבניה ללא כתר, חשבה כי המדובר בנסיך, והביאה אותו אל שולחן בעלה. הזקן טרף את בנו בתיאבון רב והחמיא לאשתו על כישוריה בתחום הבישול.
כיפה אדומה – Die Rotkäppchen– הנכדה והסבתא בקיבת הזאב…
סיפור הכיפה האדומה בנוסח האחים גרים הוא – למותר לציין – יצירה קנונית בספרות הילדים הגרמאנית, הנערצת מאז כתיבתה בתחילת המאה ה-19 ועד היום. מכאן שאין צורך להביא את תקציר המעשייה המוכרת לקורא, ודי להתייחס אל ההיבט הקניבאלי בלבד.
כלומר, לעובדה שהזאב טורף את הסבתא ולאחר מכן את הכיפה האדומה. ההיבט התמוה בסיפור הוא הדו-שיח המתנהל בין השניים הנעדר כל שחר והמציג את הכיפה כילדה אינפנטילית. הכיפה שואלת את הזאב…
מדוע אוזניך כה גדולות, והזאב משיב "על מנת שאיטיב לשמוע אותך". "ומדוע עיניך כה גדולות"? "על מנת שאיטיב להביט בך"… ולמה זה ידייך כה רחבות? "זאת, על מנת שאיטיב לחבקך". "ולמה זה פיך כה רחב ושיניך כה גדולות"? הזאב משיב: "על מנת שאוכל לטרוף אותך". והוא אכן טורף את הילדה.
באשר לצייד המגיע אל הבקתה, הורג את הזאב, מבקע את בטנו ושולף משם את שתיהן כשהן בריאות ושלמות, הפירוש זכה להסבר עם הקמת המפלגה הנאצית כבר בשנות ה-20. הזאב הטורף הוא יהודי, הכיפה האדומה והסבתא הן קורבנות הרשע היהודי. הצייד המציל את השתיים וקוטל את המפלצת היהודית, הוא מופת של קלגס אס.אס. עוד הסבר נוסף לפיו הכותרת כיפה אדומה נועד להצביע על העובדה כי ב"אדומה" הכוונה לווסת בו זוכה גיבורת המעשייה.
קחו למשל את כיפה אדומה. מדוע אדומה? סמל לווסת. מכאן שגיל הנערה נע בין 11 – 14. עתה כיוון שזכתה בווסת הופכת להיות שובבה ומפונקת ונתקפת בתשוקה מינית. מי יעניק לה את האורגזמה הנחשקת? אביה, אליו היא משתוקקת. האב הופך לזאב, היא שולחת אותו לטרוף את הסבתא. ומי היא הסבתא? זאת האם הפורקת את תשוקתה בזרועות האב ומעוררת את קנאתה ושנאתה של הכיפה. אבא, לאחר שהפך לזאב אכן טורף את הסבתא – קרי האמא – הזוכה בכך לעונש ראוי. לאחר שהכיפה נשלפת מבטנו של אביה הזאב, המייצג את ההיבט החייתי והאפל של הכיפה. עם זאת, הכיפה נולדת מחדש. עתה "במישור גבוה יותר, כעלמה צעירה וצייתנית". הנה כי כן המעשייה מוכיחה לילדים "שתיתכן אף שיבה לתחייה מן הרוע".
לא, הכתוב לעיל איננו בדיחה סרקסטית. זהו פירושו של ברונו בטלהיים – Bettelheim – הפסיכואנליטיקאי היהודי מצמרת חוקרי נפש ילדים, בספרו קסמן של אגדות-ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. הגרסה העברית ראתה אור בהוצאת מודן המגדירה את הספר כ"יצירת מופת המלבישה את אגדות העם בלבוש פסיכואנליטי."
ברור לי – (קרי: הח"מ), כי הדברים שאומר חורגים כליל מן התקינות הפוליטית, אולם עלי להודות כי לאור ההשוואה בין הפרשנות הנאצית לבין זו של גדול חוקרי הנפש של הילדים, אינני יודע מי גובר על מי. בטלהיים מעדיף שלא להתייחס אל הצייד הקוטל את הזאב. סביר היה להניח שיהיה זה הצייד שיספק לכיפה את תשוקותיה המיניות דוגמת הנסיך בסינדרלה או הצייד בשלגייה, אולם דבר לא קורה.
עוד פירוש מציע הסבר לפיו בעוד טכס הסקרמנט הנוצרי היה כרוך בהפיכת הלחם והיין לגופו ודמו של ישו, כך הבשר והיין שמציע הזאב, שהרי הכוונה לבשרה ודמה של הסבתה. מכאן הלעג המושחז לטכס המיסה הנוצרית במהלכה נוגס המאמין בפרוסת בצק ולוגם מכוס יין, קרי: בשרו ודמו של המשיח.
Hänsel und Gretel– הנזל וגרטל
אימם – החורגת – של הנזל וגרטל (עמי ותמי בגירסה עברית)–שונאת את שני ילדיה. מאחר שמגפה משתוללת ומקשה על חיי המשפחה, היא מגרשת אותם מן הבית ונוטשת אותם ביער אפל בתקווה שימותו ובכך לא יהיה עוד צורך להזינם. השניים מאבדים את דרכם, הרעב תוקף אותם והנה לפתע פתאום ניצבים השניים בפני בקתה הבנויה מעוגות וממתקים. השניים זוללים לתיאבון, הנזל את הגג וגרטל את החלון. לפתע מגיחה מן המקום אישה זקנה ומזמינה אותם להיכנס. השניים נענים להזמנה. הזקנה מאכילה את השניים ומשכיבה אותם לישון. למחרת בבוקר, מגלה הזקנה את פרצופה האמיתי, מכשפה הנוהגת ללכוד ילדים, לפטם אותם, לצלותם בתנור ולטרוף את בשרם. לצורך כך בנתה את ביתה מממתקים על מנת לפתות ילדים תמימים לבוא אל ביתה. כך במקרה של הנזל, המכשפה לוכדת את הילד וכולאת אותו בכלוב ברזל, ומכריחה את גרטל לעבוד בפרך ולפטם את אחיה על מנת שישמין, ואז לצלות אותו בתנור ולכרסם את בשרו. אך במחשבה שנייה – בדומה לזאב מכיפה אדומה – עולה בדעתה לצלות קודם את גרטל, שכן, כדבריה: "בשרה המעודן יהיה ממש טעים".היא מבקשת מן הילדה להבעיר את התנור, וכאשר גרטל פותחת את דלת התנור המכשפה מנסה לדחוף אותה פנימה. מתפתח מאבק וגרטל מצליחה גם להשתחרר מזרועותיה של הזקנה המרושעת, וגם לדחוף אותה אל מעמקי התנור. היא סוגרת עליה את הדלת והמכשפה צורחת עד לב השמיים, אולם דבר לא עוזר. גופה כלה אט אט באש הלהבות לעיני הילדים המאושרים.
עם זאת, מן הראוי לציין את הפן ההומניטארי במעשיה. בעוד שהמכשפה המרושעת מבקשת לצלות את הילדים בתנור על מנת לטרפם, ובכך להביא עוד דוגמה של הפן הקניבלי במעשיות, הרי שגרטל מסתפקת בהשלכתה של המכשפה לתנור ומוותרת על הסעודה הצפויה.
גרסה מודרנית של המעשייה ראתה אור ב-1963 תחת הכותרת:
– האמת על הנזל וגרטל –Die Wahrheit über Hänsel und Gretel מאת הנס טרקסלר, מאייר ומחבר ספרי ילדים. על פי טקסלר…(Traxler
מדובר בתאומים בוגרים ולא ילדים, שניהם אופים במאה ה-17 בגרמניה. הם רוצחים את המכשפה, מי שהייתה אופה מבריקה ומוכשרת, על מנת לגנוב ממנה מתכון ל- מאפה לחם בזנגביל. מכאן מסיק המחבר כי השניים לא היו קורבנות כי אם זוג פושעים.
(Ferdinand Fellner 1840)
צייד מגלה ביער תינוק יושב על ענף עץ. הוא נוטל את התינוק, קורא לו אסופית, ומאמץ אותו כאחות לבתו, לנה שמה.
טבחית הצייד מחליטה להשליך את הילד לסיר מים רותחים, לבשל אותו ולהגישו לארוחת האב בשובו ממסע הצייד… אולם המזימה נכשלת… לנה הפכה את האסופית לאגם ואת עצמה לברווזה שוחה במי האגם. הטבחית מבקשת לשתות מים מן האגם, הברווזה לוכדת את ראשה במקור ומטביעה אותה במי האגם. הטבחית מתה… האח והאחות שבים מאושרים הביתה.
במעשיה אחרת, אם רעבה ונואשת אומרת לילדותיה… "צר לי, אך אין לי ברירה, עלי להרוג אתכם על מנת שיהיה לי משהו לאכול… " „Es tut mir leid, aber ich habe keine Wahl, ich muss dich töten, damit ich etwas zu essen habe…“
המוות הסנדק–Der Gevatter Tod
לאדם עני אחד היו שנים עשר ילדים והוא מתקשה לפרנסם. כאשר נולד הילד השלושה עשר הוא אינו יודע מה לעשות. הוא מחפש סנדק לבנו, אלוהים, השטן והמוות מציעים את עצמם. האב בוחר במוות ההופך בכך לסנדק.
הילד מתבגר והופך לרופא. המוות – הנאמן ליעודו – מתייצב לצד מיטתו של החולה המטופל. והיה והמוות ניצב למרגלות המטה על החולה למות. יום אחד המלך חלה והרופא בא טפל בו ומצא את המוות ניצב למרגלות המיטה. כיוון שכך ועל מנת להציל את המלך הוא מסובב את המיטה לכוון הראש. המלך ניצל. כך חוזר הדבר על עצמו במקרה של בת המלך השוכבת על ערש דווי.
המוות הזועם מוביל את הרופא הצעיר למנהרה בה הוא מגלה לעיניו אלפי נרות שעווה. המוות מסביר שהנר מסמל את שארית חייו של האדם: נר גדול לצעירים, בינוני למבוגרים, זעיר לזקנים. הרופא מוצא את נרו שלו והוא זעיר ועומד לכבות. הוא מתחנן בפני המוות להעניק לו נר גדול יותר. המוות מסכים כביכול, מרמה את הרופא ומכבה את הנר. הרופא מת.
המסקנה ברורה. הגורל העיוור, קרי המוות, הוא זה השולט בחיינו ואחת היא מי אנו, אפילו שהננו הרופא המיטיב המציל את המלך ואת בתו ממוות.
זוג חתולים נלכד בידי נגר. הנה כיצד האיש מטפל בהם:
… אחר כך לכד אותם בצוואריהם והשליך אותם על שולחן העבודה. הוא תחב את ראשיהם במלחציים ומחץ אותם. יכולת לשמוע את הגולגולות של החתולים מתבקעות. המעיים נשפכו החוצה, נהר של דם נשפך סביבם וכך סיימו החתולים את חייהם…
מר קורבס מול אכילס – ההסבר התמוה
תופעה המייחדת את רוב המעשיות היא העדר סיבה ומסובב. לנוכח הביקורת שנמתחה על ההיבט הסדיסטי באגדות, המענה המקובל היה כי אלימות, תוקפנות ואף מעשי רצח של חפים מפשע, הם נושאים מקובלים במיטב הספרות, השירה והדרמה, ולאו דווקא בגרמאניה.
כך לשם משל הקניבליזם בקומדיה האלוהית לדנטה בה שוכני התופת טורפים איש את בשר רעהו.
ובאשר לאכזריות, נטען כי אף היא איננה מאפיין גרמני בלבד. כך באיליאדה בה אכילס גורר ללא רחמים את גופתו של הקטור סביב חומות טרויה, כך יוליסס ההורג את מחזריה של אשתו.
אולם ההשוואה לדנטה ולהומרוס חסרת שחר. ילדי גן ובית ספר יסודי לא קוראים את הקומדיה האלוהית ולא את האיליאדה. שתי היצירות מיועדות לקורא בוגר במסגרת לימודי ספרות בבתי ספר תיכון ובאקדמיה. קורא, אשר עולמו הרוחני התייצב והוא קורא את מיטב הספרות בתרבות המערב מהיבט של ערכי מוסר המקובלים בחברה נורמטיבית.
למותר לציין כי נכדו של הסב המקריא לו את המעשיות, לא קרא את הומרוס ולא את דנטה. מכאן שההשוואה חסרת שחר, אולם יותר מכך, בעוד רצח של מר קורבס נעדר כל רמז לעיקרון סיבה ומסובב, ומדובר בסדיזם בלבד הנעדר כל מניע, באיליאדה, הקטור הוא אויבו המר של אכילס. במהלך מלחמת טרויה הרג הקטור את פרוסטילאוס דודנו של אכילס, ואת פטרוקלוס ידידו הטוב. אכילס קורא תיגר על הקטור, השניים יוצאים לדוקרב, אכילס מנצח וגורר את גופתו של הקטור המובס. גרירת הגופה, הנמשכת ימים איננה התגלמות האצילות והחסד, אולם הקטור היה אויבו של אכילס, שכן מדובר במלחמת טרויה. והמלחמות כידוע אינן התגלמות של ערכים המונטאריים.
כך שוכני התופת המכרסמים איש את בשר אחיו, אותם מציג דנטה כהתגלמות הרשע האנושי המגיע אל שיאו בדוגמה הקניבאלית, אולם, זאת בגיהינום ולא במציאות.
ומה באשר לבנו של האיכר מאגדת איך ילדים שיחקו זה עם זה במעשה שחיטה (?) המשסף את גרונו של אחיו – ילד בן שש או שבע – כחלק ממשחק? האם קיים מניע בבחינת סיבה ומסובב? ובמה אשם מר קורבס?
היטלר, מי שנהג להתפעל מתכני המעשיות, ראה להצהיר ב-מיינקאמפף…
יש לגייס את הנוער לשירות המדינה הלאומית החדשה. כאשר יריב או מתנגד יכריז ‘ לא אצטרף אליכם’, ענו לו בשקט: ‘ ילדך כבר שייך לנו, אתה?! מה אתה?! אתה תחלוף מן העולם. צאצאיך שייכים עתה למחנה חדש ותוך זמן קצר לא ידעו דבר מלבד חברה חדשה זו, הרייך החדש…
במערכת החינוך והעיתונות – לא רק בעידן הנאצי –סינדרלה היא סמל העם הגרמני הסובל מדיכוי, הכפשה ושנאה כלפיו. והנה, מתברר למרבה הפליאה, כי היא זו היפה, המוסרית והמושלמת, בעוד האם החורגת ובנותיה המרושעות הם תמונת ראי של מארת היהודים המייסרת מזה דורות את העם הגרמני הנקי מעוול וחף מפשע. יתירה מזאת, סינדרלה היא ארית טהורת גזע בעוד שתי אחיותיה החורגות אף הן מוצאן שמי…
כך גם הכיפה האדומה, שהיא התגלמות הטוב והיפה, מכאן שהיא סמלה של העם הגרמני הנטרף בידי זאב – חיית פרא יהודי. באשר לצייד המציל את הסבתא והכיפה האדומה, המדובר במושיעה של גרמניה, קלגס האס.אס הוא המרטש את המפלצת היהודית ומציל את הפולק הגרמאני. אבי הכיפה הוא מצביא בוורמאכט המדביר את פולין, והכיפה חובשת מעיל עם צלב קרס.
עד כאן Der deutsche Geist המזין את עולמו הנפשי והרוחני של הילד הרך לפני השינה. זאת, אם לציין אך את קצה הקרחון בלבד.
מיד עם כיבוש גרמניה בידי בעלות הברית, מעשיות הבית של האחים גרים נאסרו לפרסום, בשלב מאוחר יותר ראו אור אולם רק אחר צנזורה ניכרת. בגרמאניה של היום הגרסה המקורית של מעשיות גרים שבה אל מקורה, וניתן לקרוא אותה גם בגרסה דיגיטלית.
עד כאן… ועתה אל שאלת עקרונות המוסר באגדה הנורמטיבית בצמרת האגדות בתרבות המערב. פינוקיו – הנסיך המאושר – מוכרת הגפרורים הקטנה.
פינוקיו – בובת-עץ (צנובר) הזוכה על מעשיו הטובים להפוך לילד בשר ודם.
האגדה, מאת קרלו קולודי (Collodi) האיטלקי (1883) נמנית על אגדות מופת בספרות הילדים.
פינוקיו בובת-עץ שובבה, עשויה משבבי אורן, חולם לזכות ביכולת הליכה ודיבור ואף להיהפך בבוא העת לילד בשר ודם. הפיה הכחולה אומנם מבטיחה לו להגשים את החלום, אולם זאת בתנאי שיבצע שורה של מעשים טובים. פינוקיו מנסה, אך כושל על פי רוב ומוצג כשקרן, עצלן, תמים וחלש-אופי שהטוב והרע נאבקים בקרבו. בשל כישלונותיו מענישה אותו הפיה בהארכת אפו לממדים מפלצתיים.
הצנובר עובר שורה ארוכה של תלאות, בין היתר בעודו עובר ביער, שועל וחתול, מחופשים לשודדים ושקים על ראשיהם, מגיחים לעברו ומנסים לשדוד אותו. פינוקיו מטפס על עץ, החתול והשועל מבעירים את העץ, אך פינוקיו קופץ מטה, בורח וניצל. בין היתר צולל פינוקיו בין גלי הים ונבלע על ידי לוויתן מפלצתי. בבטן הלוויתן פוגש פינוקיו בג’ פטו, הנגר אשר יצר אותו משבבי אורן. הצנובר מגלה תושייה ואומץ לב ומצליח לחלץ את ג’ בטו ואת עצמו מבטן הלוויתן ולשחות עמו חזרה לחוף.
ועוד ועוד ועוד. לבסוף, כמחווה על מעשיו הטובים הופכת הפיה הכחולה את בובת העץ לילד בשר ודם. לאושרו של פינוקיו אין גבול.
באחרית דבר לאגדה כותב המחבר:
כל ילד וילדה הם הנסיכים הפרטיים שלנו. על כל אחד מהם אנחנו מרעיפים אהבה. לכל אחד מהם אנחנו מספרים סיפורים ואגדות בשעות היום וגם לפני השינה. אנחנו מבקשים לפתוח בפני הנסיכים והנסיכות שלנו עולם קסום ולתת להם תחושה שבחיים הכול אפשרי. זה בדיוק המסר של האגדות – החיים לפעמים קשים, אבל בסופו של דבר יפים ומלאי קסם. אגדות וסיפורים הם המזון הרוחני שאנחנו מעניקים לילדנו באהבה שאין לה גבול ומאחלים להם שגם הם, כמו גיבורי האגדות יזכו לחיי אושר.
אוסקר ווילד – הנסיך המאושר
מי עוד, כאוסקר ויילד, הצליח לבטא בצורה כה משכנעת את הרעיון כי ילדות מאושרת היא זו המביאה אביב נצחי לעולם.
רידוארד קיפלינג
שני אוספי אגדות נוספים שנתחברו על ידי מיטב הסופרים של התקופה הם אגדות אנדרסן וסיפורי אוסקר ווילד.
למותר לציין שבאף אחת מאגדות אנדרסן– דוגמת בגדי המלך החדשים, הברווזון המכוער, בת הים הקטנה, מוכרת הגפרורים הקטנה – זאת אם לציין דוגמאות ספורות בלבד – לא מתחולל פרץ אימים של סדיזם, קניבליזם ויודנהאס… הקרוב לזה שבמעשיות האחים גרים.
אוסקר ווילד חיבר שורה של אגדות לילדים שהפכו במרוצת הזמן לספרות ילדים מכוננת, ולא רק בבריטניה. להלן ארבע סיפורים בתכלית הקיצור, המציגות את רוחו של הסופר המהולל. הכול מודים שהן מן היפות באגדות שנכתבו אי פעם. הן ספוגות דמיון עשיר, עלילה מקורית שרעיון הומאני עמוק מסתתר מאחורי התום הילדותי שלהם, וסגנון פיוטי מפעים. וראו את המוטו של רידוארד קיפלינג לעיל.
להלן מדגם המייצג את משנתו החינוכית של אוסקר וווילד בשלושה תקצירי סיפורים. הנסיך המאושר –The Happy Prince שפורסם לראשונה בשנת 1888. ‘ הענק האנוכי’ –‘The Selfish Giant’, הזמיר והוורד –‘The Nightingale and the Rose.
The Happy Prince– הנסיך המאושר
פסלו של הנסיך המקרין פאר ויופי ניצב גבוה מעל העיר. בינתיים הסנוניות מתחילות לעופף. הערב מגיע, ואחת מהן מוצאת לה מקום לישון, זאת, בין כפות רגליו של הפסל. הסנונית חשה בטיפה שנטפה עליה וראתה שזו דמעה מעיני הנסיך. לשאלת הסנונית מדוע הנסיך מזיל דמעה, הפסל מספר לה שהבחין בתופרת ענייה שתפרה שמלה בעוד בנה החולה שוכב במיטה. הנסיך ביקש מהסנונית לקחת עלה זהב המצפה את חרבו ולמסור אותו לאישה הענייה. הציפור בצעה את מלאכתה, שבה אל הנסיך ושניהם ברכו על המעשה. למחרת היום, כאשר הסנונית ביקשה לחזור ולעופף, ביקש ממנה הנסיך להביא לנער עני המתגורר בעליית גג, עוד תכשיט מחרבו. הסנונית שבה ומלאה את המשימה. למחרת היום ביקש ממנה הנסיך לעופף על פני העיר ולספר לו מה ראתה. הסנונית שבה וסיפרה על העוני השורר בעיר. הנסיך מבקש ממנה ליטול עוד עלי זהב מחרבו ולמסור לעניי העיר.
היה זה יום חורף, ולמרבה הצער הסנונית מתה מקור. עתה כיוון שהוסרו תכשיטי הזהב מן הפסל וזה איבד את יופיו, סלקוהו מן המקום. ליבו העשוי עופרת הושלך יחד עם פגר הסנונית. מלאכי שרת אספו אותם ואחד מהם הביא אותם לפני האלוהים שברך אותו על מעשהו והבטיח שהסנונית תזמר והנסיך ישבח את אלוהיו.
הזמיר והוורד –The Nightingale and the Rose
לזמיר שבגן נודע שסטודנט מתלונן כי בתו של הפרופסור מסרבת לרקוד אתו, זאת, כיוון שאין הוא יכול להעניק לה וורד אדום. הזמיר מבקש אחר פרח אדום בגן ולא מוצא. עם זאת עולה בדעתו פתרון לסוגיה. אם יתקע קוץ בחזהו ויזמר כל הלילה, טיפות דם יזלגו מגופו ויצבעו את הוורד באדום. הציפור עושה זאת ובבוקר מביאה את הוורד האדום אל הסטודנט, המביא את הוורד לבת הפרופסור. אולם זו דוחה אותו שכן מחזר אחר הביא לה תכשיטים, ואלו כידוע עולים בערכם על פרחים. הסטודנט המאוכזב, משליך את הוורד ושב ללימודי מטפיסיקה…
הענק האנוכי –The Selfish Giant
לענק גן יפה בו ילדים נוהגים לשחק. לאחר שהענק שב לביתו לאחר היעדרות של שבע שנים, הוא מגרש את הילדים מהגן. הגן שוב לא מלבלב והאביב מאחר להגיע. יום אחד הילדים מצליחים להיכנס לגן דרך פתח בחומה, והעצים מלבלבים למעט עץ אחד, ולידו ילד קטן שאינו מצליח לטפס עליו. הענק יוצא ומרים את הילד על העץ שמתחיל ללבלב, וכך הילדים מגלים כי הענק כלל אינו רשע וחוזרים לשחק בגן וליהנות מפרותיו.
יהיה זה עלבון לאינטליגנציה של הקורא להתייחס אל ההיבט ההומניטארי בשלוש האגדות הנ"ל, ובראש וראשונה אל הנסיך המאושר, אשר המסר ההומניטארי שבאגדה הנועד לחולל בנפשו של הילד רגש של חמלה כלפי עניי העיר.
באשר לענק – דמות שלילית לרוב בסיפורי ילדים – הפעם מתברר שהכוונה לדמות אצילת נפש מי שמרים את הילד ובכך משיב את הגן לפריחתו על מנת שהילדים ייהנו לשחק בו. מכאן ההיבט האירוני בכותרת הענק האנוכי. כך הזמיר הצובע את הוורד בדם גופו למען הסטודנט המאוהב.
אגדות אנדרסן*
*למותר ציין כי תוכן האגדות מוגש בתכלית הקיצור, כאשר הדגש הוא על המסר שבעלילה בלבד.
הזמיר –Nattergalen
הסיפור מתחיל בתיאור ארמונו המפואר של קיסר סין המוקף בגני פלא, יערות ואגמים מופלאים. בין הענפים סמוך לאגם מזמרת ציפור זמיר מופלאה, ומי שנהנה מזמרתה אלה הם הדייגים קשי יום. שמעו של הזמיר מגיע לאוזני הקיסר המצווה להביאו אל הארמון. משלחת יוצאת ליער ומביאה את הזמיר אל הקיסר. הזמיר מזמר בחפץ לב באוזני הקיסר והכל מתפעלים מיפי שירתו. בהמשך מביאים לקיסר ציפור מלאכותית שגם היא מיטיבה לשיר, אלא ששירתה אינה מגוונת וחוזרת על עצמה. לבסוף הציפור המכנית נשברת. ואילו הזמיר האמיתי פרח לו מהארמון. בסוף נשברת הציפור המלכותית, והקיסר עצמו נוטה למות. הזמיר שומע על מצבו של הקיסר, שב אל הארמון, חוזר לשיר והקיסר מחלים.
בגדי המלך החדשים Keiserens Nye Klæder –
שני נוכלים מגיעים לבירת הממלכה. המלך משחית את זמנו על רכישת בגדים חדשים על חשבון טיפול בענייני המדינה. השניים מתחזים לאורגים ומציעים לספק למלך בגדים מפוארים במיוחד. המלך שוכר אותם, והם מקימים נולי תפירה ופותחים בתפירת בגדי המלך, אולם כל זאת היא אך הונאה שכן דבר לא קורה. אנשי החצר והמלך עצמו מעמידים פנים לנוכח הנולים ריקים, והמלך עצמו יוצא לבוש במיטב מחלצות – קרי: עירום" לתהלוכה מול עיני תושבי הבירה. התושבים ערים אומנם להעמדת פנים אך לא עושים דבר, ובכך חושפים את מנגנון ההונאה העצמית המעדיף להתכחש למציאות. עד אשר נמצא ילד תמים הצועק המלך הוא עירום!
הסיפור נועד להציג את עקרון ההליכה בתלם הקונפורמיסטי על חשבון הצגת האמת. העובדה שילד קטן מצביע על ערוותו של המלך, מביעה את התמימות והיושר של ילדים קטנים שעדיין אין בהם פחד מפני אמירת אמת.
הברווזון המכוער –Den grimme ælling
הברווזון, גיבור האגדה, שונה למרבה הצער מאחיו הברווזונים, מגושם, מכוער, שמן, דוחה, ועל כן מנודה ונרדף. הברווזון סובל אומנם קשות, ומתמודד עם מצבו, אך לפתע פתאום, כאשר הביט בדמותו הנשקפת מן המים, גילה שכלל איננו ברווז מכעור כי אם ברבור יפה תואר ומושלם. עתה פרש את כנפיו וטס, גולש וצולל לאי שם בראש להקת ברבורים בעודו אומר: "מי זה ברווזון מכוער, בוודאי שלא אני."
כל פירוש מיותר והילד הנרדף אמור ללמוד מן העלילה כי יש בכוחו לגבור על השנאה אליו ולהיהפך לברבור יפהפה.
מוכרת הגפרורים הקטנה –Den lille Pige med Svovlstikkerne
בלילה קר ומושלג, ערב חג המולד ילדה קטנה וענייה מוכרת גפרורים ברחוב. היא צועדת יחפה בקור ובשלג, רועדת כולה, ללא מעיל לגופה, ניסיונה למכור את הגפרורים לעוברי אורח כושל. החולפים על פניה מעדיפים שלא להבחין בה. הכול ממהרים לביתם בו מצפה להם ארוחת ערב חג בחיק משפחה.
הילדה מוצאת מסתור בפינת רחוב ומבקשת להדליק גפרור אחד על מנת להתחמם. הגפרור נדלק ולעיני הילדה נגלה עולם מופלא וקסום, היא מדליקה עוד גפרור ועוד אחד, ורואה עץ חג המולד וארוחת חג בחיקה משפחה אוהבת. אולם לאחר שכבה אחרון הגפרורים, הילדה קופאת למוות ולמחרת בבוקר מוצאים העוברים ושבים את גופת הילדה ולצידה גפרורים שרופים.
למותר לציין שמוסר ההשכל אינו דורש הסבר. מדובר בגורלה של ילדה ענייה ומזה, ובאדישות לגורלה, מזה.*
*בעיבוד קולנועי של דיסני לאגדה, הסוף הוא טוב. המוכרת רואה בדמיונה את הסבתא, היחידה שאהבה אותה, וזו נוטלת את נשמתה לגן עדן בו תמשיך לחוות את אותם חזיונות נפלאים.
פסל האחים גרים בקאסל. 2. אגודת האחים גרים – Brüder Grimm Gesellschaft
האגודה נוסדה אומנם עוד ב-1897, אך שבה והוקמה ב-1942 ומייד עם הקמתה הייתה למרכז תרבותי מן החשובים בעידן הנאצי. האגודה ממוקמת בקאסל – (Kassel) עיר האחים גרים – ומפרסמת אין ספור מחקרים בשורה ארוכה של תחומים המוצגים במעשיות. כגון המשפחה הגרמנית… ההיבט האמנותי… עיצוב רוחו של הפולק הגרמני… ההיבט הלשוני… ההיבט הפילולוגי… וכו". אולם הנושא המרכזי החוזר ושב הוא הפן ההומניטארי…
בשנת 2012, לכבוד 200 שנים לפרסום מעשיות הבית ערכה האגודה את קונגרס שנת גרים בקאסל, תחת הכותרת: Maerchen, Mythen Und Moderne: 200 Jahre “kinder- Und Hausmaerchen” Der Brueder Grimm – מעשיות, מיתוס ומודרנה. 200 שנה למעשיות בית לילדים של האחים גרים.
קרוב ל-200 מחקרים בשורה של היבטים כגון בלשנות, היסטוריה, הפקות קולנוע, אנתרופולוגיה, שפה, ערכי ספרות ופסיכולוגיה, הוגשו לכנס ופורסמו.
המחנה המשותף לכלל המחקרים, היה הצגת מעשיות גרים כפסגת ספרות הילדים בכל המובנים וביטוי נעלה של הרוח הגרמנית –der deutsche Geist...
בהקדמה לפרסום המחקרים נכתב בין היתר…
מגמת המעשיות של האחים גרים, הייתה ונותרה לאסוף ולשמר את המורשת הלאומית הגרמנית האמיתית, זו המונחלת מדור לדור. במשך שנים, עברו שני האחים מכפר לכפר ברחבי גרמניה ורשמו בדייקנות את מעשיות־העם שליקטו מפי משפחות האיכרים. זאת, על מנת להציג במעשיות שאספו את הביטוי הנאמן לעקרונות הרוח של העם הגרמאני.
אף לא מחקר אחד ביקש להתמודד עם הפן הסדיסטי-קניבאלי-יודנהאס.
המלה "אכזריות" לא נזכרה ולו פעם אחת. הכול הסכימו והיללו את התרומה המכרעת של מעשיות למורשת האגדות בתרבות המערב בכלל, ולזו הגרמאנית בפרט.
את הכנס סיכמה קלאודיה ברינקר פון דר היידה –Claudia Brinker-von der Heyde נשיאת הקונגרס, בהרצאה בה היללה את תרומת האחים גרים לחינוך הילד הגרמני וסיימה את דבריה במשפט מחץ:
כבר בימי חייהם של האחים גרים, זכו המעשיות למעמד של רב מכר נערץ על הילד הגרמאני… זה מה שהפך אותם לנכס צאן ברזל של התרבות הגרמאנית ושל הזהות הלאומית.
בעקבות הכנס העניק אונסק”ו למעשיות גרים מעמד של "אתר המורשת העולמית." כמו כן הוקם במקום מוזיאון האחים גרים ובו מערך מקיף של נושאים, ובעיקר אין ספור תמונות, איורים אשר ליוו שורה של מהדורות בפרק זמן של-200 שנה.
בין היתר צוין בכנס מקומו של יוהאן וולפגנג פון גֶתה, מי שכתביו העניקו השראה לשני האחים.
ואם כבר בגתה עסקינן, דומה שאין מנוס מלהציג את הנושא בבלדה של גתה: המלך השד – Erlkönig הנחשבת לפסגת השירה הגרמאנית. השטן המפתה והילד הגוסס בזרועות אביו, הם נושאי הבלדה.
המלך השד Erlkönig –
מי הוא זה הדוהר בסופת ליל וסער?
זה האב הנושא בידו את הנער.
הוא אוסף את הבן, מאמץ אל חיקו,
מן הקור מגונן, בחזקה מחבקו.
" אך בני, למה פניך הסתרת, הגד"?
" אבי, לא תראה את המלך השד"?
הוא כתר חובש, ארוכה גלימתו."
" בני, זה רק ערפל הזוחל לאטו."
" נערי האהוב, בו אלי, בוא עכשיו,
לאמי עבורך יש כותונת זהב.
ראה מה יפים הפרחים על החוף,
רק אתה ואני נשחק עד בלי סוף."
" אבי, הו אבי, לא תשמע את השיח,
את השד על אוזני מלחש ומדיח? "
" הס ילדי היקר, זו הרוח רוחשת
בעלים יבשים דואה, מלחשת."
" נערי הנחמד, בו איתי, בוא איתי
כי בנותיי מחכות לקראתך בביתי.
הן תאהבנה אותך, ועם רדת הערב
לפניך תשרנה, תרקדנה בלי הרף."
" אבי, הו אבי, לא ראית, הבט,
לא הרחק במחשך את בנותיו של השד? "
" ראיתי ילדי, הו ילדי, אלה הן
ערבות עתיקות השומטות ענפיהן."
" אהבתיך, יפה אתה איש חמודות,
בוא, ולא, אתולך בידי החומדות."
" הוא לוקח אותי, הוי אבי, הוי אבי,
שד היער פגע בי, מה נורא כאבי! "
טס האב על סוסו, את היער גומע,
מעולף בחיקו נח ילדו הגווע.
מיוגע וחרד אל ביתו שב האב,
ובנו יחידו מת מוטל בידיו.
Wieland der Schmid– וילאנד הנפח
במקור מדובר באדה איסלנדית קצרה: Völundarkviða– שירת וולונד, פרט שולי באדה הנורדית. בגרמאניה זכתה האדה – לאחר שכתוב תכני העלילה, למעמד של יצירת מופת תחת הכותרת וילאנד הנפח בעיבודו של המשורר קרל סימרוק (Simrock) ב-1835.
מי שהתפעל מן היצירה היה ריכרד ווגנר, על פיו, זוהי:
סאגה מזהירה אותה כתב בעת העתיקה הפולק הגרמני, הגולמי עדיין בעת ההיא, המביאה לידי ביטוי את הרצון החופשי הצרוף בנפשו.
וגנר ביקש לכתוב אופרה בנושא. חיבר ליברטו בכוונה להציג את האופרה בפריס. אולם הדבר לא יצא אל הפועל.
להלן עיקרי תוכן "הסאגה המזהירה… "המביאה לידי ביטוי את הרצון החופשי הצרוף בנפשו (של הפולק הגרמאני).
וילאנד – נפח במקצועו – אשתו נוטשת אותו ומותירה בידו טבעת יקרה. הנפח מזייף שבע מאות כפילויות של הטבעת. המלך נידונג (Nidung) שמו, מעניש את וילאנד בכריתת גיד בברכו, וכולא את הנכה באי מרוחק שם מוטל עליו לזייף פריטים עבור המלך. הטבעת נמסרת לבתו של המלך בדהילדה (Badhilde) שמה.
שלושת בניו של המלך מבקרים בסתר אצל ווילנד. הנפח קוטל את שלושתם. מגולגולות הנרצחים מעצב גביעים, אותם שולח אל המלך, עוקר את עיניהם והופך אותם לתכשיטים לכבוד המלכה, וסיכות נוי משיניהם לבת המלך.
בדהילדה באה אל הנפח ומבקשת ממנו לתקן לה את הטבעת. הוא משקה אותה בבירה והיא מתעלפת. בעודה שוכבת חסרת אונים והכרה וילאנד אונס אותה חזור ושוב. בעודה מתעוררת, הנפח צוחק, פורס כנפיים, ומעופף מן האי לחצרו של המלך, שם הוא מתאר בפירוט כיצד רצח את בניו, כיצד עיצב גביעים ותכשיטים מן הגולגולות, העיניים והשיניים, וכיצד אנס בכוח את בתו. המלך זועם ופוקד על משמרת הארמון ללכוד את הנפח, אולם לוחמי צבאו, רוכבי סוסים וקשתים, כושלים בניסיונם ללכוד את וילאנד הפורש כנפיים המעופף למרחקים. כאן תם המעשה. *
* לתרגום היצירה במלואה בנוסח האיסלנדי המקורי, ראו ספרי שירת הצפון.שׁירַת ווֹלוּנְד – Völundarkviða
מעריץ נוסף של עלילות הנפח המייצר גביעים מגולגלות קורבנותיו, היה אדולף היטלר. על פי ספרו של אוגוסט קוביצק (Kubizek), "Adolf Hitler, mein Jugendfreund" (אדולף היטלר, ידיד נעוריי), על היטלר בימי שהותם בווינה, אדולף, בן 20 בעת ההיא, מעריצו של ווגנר, לאחר שלמד נגינת פסנתר במהלך מספר חודשים, תכנן אף הוא, כמוהו כמו ווגנר, לחבר מוסיקה ליצירה. הפרויקט לא יצא אומנם אל הפועל אולם הדף הראשון של הליברטו המתוכנן שרד והוא מוצג בתערוכה בווינה בשם היטלר הצעיר (מרץ 2021)
בדומה למעשיות גרים ומקס ומוריץ, גם במקרה זה קשה שלא להציג את הפן הסדיסטי כעיקר העלילה, תוכנה ויעודה. זאת, מבלי שהסדיסט, לא זו בלבד שלא ייענש על מעשיו, אלא יזכה למעמד של גיבור נאצל. הנה כי כן, המבקש אחר עוד שורשי הסדיזם הגרמני, ימצא אותם גם בווילאנד הנפח.
כאן מן הראוי לערוך השוואה בין מקרהו של ווילאנד לבין איקרוס מן המיתולוגיה ההלנית, שניהם פורשים כנפיים ונמלטים אל על.
דדלוס, ואיקרוס בנו, מבקשים להימלט מן המערה בה השניים כלואים. האב ובנו, בונים לעצמם כנפיים מנוצות ציפורים מחוברים בדונג, נמלטים מן המערה ומעופפים אל על. האב מזהיר את בנו שלא לעוף גבוה מדי שכן והיה ויתקרב אל השמש, זו עלולה להמיס את השעווה בכנפיו.
אולם איקרוס, הצעיר והפזיז, המתלהב מיכולתו לעופף, לא נשמע לעצת אביו וטס אל על. ואכן, השמש ממיסה את הדונג בכנפיו והנער צונח מטה, נופל לים, טובע ומת.
פרשנות המיתוס, כצפוי, הוא כי גורלו של איקרוס הוא עונש על גבהות לב, גאווה ויהירות.
אולם איקרוס לא רצח, אנס ושיקר, ולעומת מעשי וילאנדהנפח היה זוכה למעמד של סמל היושר והצדק.
אכן, לא קשה לזהות את הפער המוסרי בין שני המיתוסים. זה ההלני וזה הגרמאני. בעוד שאיקרוס מוצא את מותו בין גלי הים, וילאנד נמלט מכל עונש ומעופף אל ארץ לא נודעת אי שם בקצווי תבל.
אגב, פרויקט צפלין היה מבוסס ברובו המוחלט על העיצוב של דוד שוורץ, יהודי קרואטי, מחלוצי התעופה, ממציא ספינת אוויר הקשיחה.
Der Struwwelpeter – פטר הפרוע
היינריך הופמן (Hoffmann 1809–1894) פסיכיאטר במקצועו, מומחה להפרעות נפש אצל ילדים – בין היתר התמנה לרופא האחראי במוסד לילדים חולי נפש בפרנקפורט. האיש יוצא לקנות לבנו בן השלוש ספר אגדות, מתנת חג המולד בשנת 1844.
בזיכרונותיו כותב הופמן:
יצאתי העירה לקנות בחנויות פרנקפורט מתנת-חג לבני בן השלוש… אך מה מצאתי על המדפים? סיפורים אוויליים ומשעממים, מעשיות-מוסר שמתחילות ומסתיימות בהטפות ובתוכחות כגון ‘ הילד הטוב חייב להיות דובר-אמת’… ככל שהוספתי לבחון ספרים אלה, כך איבדתי יותר ויותר את סבלנותי.
כאן מן הראוי לציין שהמדובר בשנת 1844, 32 שנה לאחר הופעת הגרסה הראשונה של מעשיות הבית של האחים גרים ב-1812, וכן בסדרה ארוכה של מהדורות הרב מכר מאז ועד 1844. מכאן – גם אם הופמן לא מציין זאת – בהגדרתו ל" סיפורים אוויליים ומשעממים… "כוונתו לאחים גרים.
כיוון שכך החליט האיש לכתוב – בחרוזים – סדרת סיפורי ילדים בעצמו. ואכן מקץ שנה, ב-1845 ראה הספר תחת הכותרת Der Struwwelpeter – פטר הפרוע, כשמו של הסיפור הראשון. במבוא מציין המחבר כי המדובר הוא ב…
מעשיות עליזות ותמונות מבדחות… לילדים מגיל שלוש עד שש, מאת חרזן-שופע אוהב ילדים.
כותרת הסיפור הראשון, כשמו של הספר, הוא כאמור פטר הפרוע. המדובר בילד עיקש המסרב להתרחץ, להסתפר ולגזוז את ציפורניו. הכול שונאים אותו על כך, בעיקר הוריו, והוא זוכה לקללות בלכתו ברחוב.
להלן תקצירי חמש מעשיות מתוך עשר.
המעשה במוצץ-האגודל – Die Geschichte vom Daumenlutscher
ילד לא חדל למצוץ את אגודלו. אימו מזהירה אותו כי ייענש על כך, אך הוא לא חדל. העונש מגיע בדמותו של חייט מצויד במספרים ענקיות וקוצץ את אגודליו של הסרבן. משפט הסיום:
" אך סירובו היה לשווא.
כי החייט במספריו
כרת את שני אגודליו."
המעשה במרק – קספר –Die Geschichte vom Suppen-Kaspar
ילד בריא וחסון, קספר שמו, מסרב לאכול מרק. כתוצאה מכך הוא מרזה מדי יום ביומו. לאחר חמישה ימי רעב גוסס קספר ומת מרעב.
הביטו בו, יום רביעי,
רזה, כמוהו כמו קרום לחם,
כמוהו כמו קצה של חוט.
כך ביום ה’ יצא למות.
מעשה באיש שיצא לצוד ארנבת…
האיש, לוקח רובה, מרכיב משקפיים ויוצא לצייד. יום חם ומתיש, והאיש שוכב לנוח בצל אילן. ארנבת מגיע למקום חוטפת את הרובה ואת המשקפיים ונמלטת. האיש קם ורואה לפניו את הארנבת במשקפיים מכוונת אליו את הרובה. הוא מנסה להימלט אולם בעודו רץ נופל לתוך באר.
אשתו, ספל קפה בידה רואה את בעלה טובע במימי הבאר, מזועזעת, הקפה נשפך מידה ושורף את אפה של הארנבת. משפט הסיום מפי האלמנה:
הו, יקירי, זועקת היא בעוד הספל בידה
מה כה מצחיק? לך ותדע…
המעשה בילדים שחורים – Die Geschichte von den schwarzen Buben
ילדים לועגים לילד כושי בשל צבע עורו. ניקולאס הקדוש – הנודע במעשי נסים – מעניש אותם, מטביע אותם בכסת דיו וכך הופכים שחורים אף יותר מן הכושי שלעגו לו.
כך הם היו שחורים עד הנה,
הסיפור הנורא עם גפרורים
הפוך את העמוד וראנה…
הסיפור הנורא עם הגפרורים – Die gar traurige Geschichte mit dem Feuerzeug
דמעות החתולים השניים / זולגות, הופכות לבריכת מים.
עד כאן…
כמצוין לעיל, לא מדובר בפייטן מן העידן הרומנטי דוגמת האחים גרים, המפליג אל עולם של הזיות אותם שמע מפי איכרים, כי אם בפסיכיאטר ילדים האמור לסייע לילד המופרע נפשית – כך כל הילדים בספר – לגבור על כשליו. האומנם ניתן למצוא בעלילות גיבורי פטר הפרוע ולו בדל של היבט חינוכי במובן מוסרי המקובל…?
המעשיה זכתה לשלושה תרגומים לעברית. ראשון מתרגם אלמוני, שני מאת אורי סלע – "יפתח המלוכלך", שלישי אוריאל אופק – "יהושע הפרוע". בכל המקרים זכה לתואר "יצירת מופת."
ההוצאה האחרונה לפי שעה של הספר בעברית, ראתה אור בשנת 2008 בהוצאת מודן.
מקס ומוריץ – Max und Moritz– פסגת der deutsche Geist
בשנת 1865, 21 שנה לאחר הופעת פטר הפרוע שהיה לרב מכר, פרסם המשורר והצייר הגרמני וילהלם בוש (Busch) סיפור לילדים תחת הכותרת מקס ומוריץ – Max und Moritz.
ההצלחה הייתה מסחררת ותפוצת העלילה עלתה על זו של מעשיות גרים ופטר הפרוע גם יחד. כך במאה ה-19, וכך בימינו – העשור השלישי במאה ה-21.
הסיפור מתאר את תעלולי צמד החברים מקס ומוריץ – ככל הנראה בני 12 – 14 אם לשפוט על פי הציור בשער הספר. התוכן כולל שבעה תעלולים אותם מבצע אותו צמד חמד, מי שנמאס להם לשבת בבית הספר ומבקשים למצוא סיפוק בסדרה של הרפתקאות. להלן תקצירי המעשיות.
שני תעלולי הפתיחה: האלמנה…
השניים קושרים קרומי לחם יחד בחוט, ומניחים את המלכודת בחצר התרנגולות של אלמנה זקנה, התרנגולות בולעות את קרומי הלחם ונחנקות למוות. טבח האלמנה מבשל את התרנגולות ותולה אותן על חבל. השניים עולים לגג, דגים את התרנגולות על החבל עם חכה, וזוללים אותן. האלמנה נותרת רעבה ללא עופות. לא חיים ולא צלויים.
החייט בוק – Schneider Böck
השניים מנסרים גשר שעובר על הנחל לפני ביתו של חייט. הם מציקים לו, מקללים אותו ונמלטים. החייט רץ החוצה בניסיון לתפוס אותם. הגשר מתמוטט תחתיו והוא טובע במים הקפואים. למזלו שני אווזים מצילים אותו ממוות. עם שובו הביתה, רועד מקור, זוכה החייט לטיפול מידי אשתו המחממת את גופו במגהץ. הדבר גורם לו לכוויות קשות.
Lehrer Lämpel– למפל המורה המסור
בעוד המורה המסור מנגן על עוגב בכנסייה, השניים מתגנבים לביתו וממלאים את מקטרתו באבק שריפה. המורה שב הביתה, מצית את המקטרת, זו מתפוצצת בפניו, חורכת את עור פניו וידיו ושורפת את שערו.
מקס ומוריץ ממלאים שקים בשרצים וממלאים בהם את מיטתו של הדוד בעודו ישן. השרצים נשרכים על פני גופו, האיש, הסובל מכאבי תופת, מתעורר בבעתה כשהוא מרגיש שחרקים נשרכים על פניו ונושכות את אפו.
Bauer Mecke – האופה מקה
הצמד מתגנב למאפייה כדי לגנוב בצק מאופה הכפר. השניים נופלים לתוך דוד המלא בעיסת בצק אותו בקשו לגנוב. האופה נכנס למאפייה, רואה את השניים עטופים בשכבת בצק, תופס אותם ותוחב את הצמד חמד לתנור אפייה. זמן מה לאחר מכן, כאשר הבחין בצבע החום של המאפה ונוכח לדעת כי השניים נאפו כדרוש, הוא שולף את השניים מוכנים לארוחה ורואה לציין: התנור עשה את מלאכתו בהחלט, עכשיו לאוכלם הגיע העת.
אולם מקס ומוריץ מכרסמים את הבצק, נחלצים ממנו, ועולה בידם להימלט בדרך לתעלול הבא.
א. האופה תוחב את הצמד חמד אל תנור אפיה. ב. האופה שולף אותם מן התנור שכן נצלו כנדרש. איורו של המחבר מופיע מאז באין ספור הוצאות לאור של הספר.
האיכר: פרק הסיום – Finale
השניים מתחבאים במחסן תבואה של איכר וחותכים שם את שקי הדגן. האיכר תופס את הצמד ולא לוקח סיכון. הוא קושר את השניים בשק ומביא אותם לתחנת קמח. בעל התחנה משליך אותם למטחנת חיטה. זו גורפת את הגופות לרסיסים, בהם מזין האיכר את ברווזי החצר. האיכר מתבונן מאושר.
אנשי הכפר, כאיש אחד, מברכים על המעשה.
למותר לציין כי בגרסה העברית, העונש לו זוכים השניים הוא לאו דווקא מטחנת חיטה כי אם גינויים ועבודות שירות בבית ספר.
מעריץ מובהק של מקס ומוריץ היה אדולף שיקלגרובר. על פי עדות מזכירתו של הפיהרר, הספר לא מש ממיתתו.
לזכותו של המחבר יש לציין שאל מול אימת הסדיזם של מתחנת החיטה הגורסת לפירורים את גופות השניים, מעשיות הבית של האחים גרים זוכות במעמד הומניטרי.
בין השאר העניק וילהלם בוש גרסה משלו למעשיית הנזל וגרטל, זוג הילדים נחטף ביער בידי זוג רוצחים קניבלים, המתכנן לצלות את השניים לארוחת ערב. אולם בידי הנזל וגרטל עולה להשתחרר, ללכוד את שני הקניבלים, לתחבם לכבשן, לצלות את שתי הגופות ולהשליכן לנהר. בשובם הביתה ננזפים השניים ונענשים על שאיחרו לשוב הביתה במועד.
כצפוי, בגרסת המעשייה משנות ה-30, הזאב הטורף את הילדים הוא יהודי. הצייד המציל את השניים וקוטל את המפלץ היהודי, הוא קלגס האס.אס. בוש הפך לאייקון תרבותי מוביל בגרמאניה. לשבחים להם זכה ספרו לא היה גבול. בנוסח:
מעשה אומנות הנערץ והמצוטט ביותר בתרבות גרמנית… הביטוי הקלאסי של ספרות הילדים הגרמנית.
הסיפור היווה מוקד של גאווה בגרמאניה וזכה -חזור ושוב – לכינוי: "ביטוי מובהק של הרוח הגרמאנית… " – Ein deutlicher Ausdruck des germanischen Geistes “"
. תמונת הצמד חמד הופיעה באין ספור סמלי פרסום, גרפיטי… משפטים מתוכו הפכו לאמרות כנף בגרמאנית.
בשנת 1956 ראה סרט לילדים בבימויו של נורברט שולצה (Schultze) מי שהיה חבר המפלגה הנאצית ומוציא אל הפועל את פקודותיו של גבלס, מפקדו. הסרט זכה להצלחה רבתי ולשבחי הביקורת בזכות "ההומור השחור". באשר לשולצה עצמו, האיש זכה ב-1961 במעמד של נשיא איגוד המחזאים בגרמניה, תפקיד בו החזיק עד -1973.
בתי ספר, מסעדות, תחרויות ספורט – ובפרט טורניירי גולף, כיתוב על T-shirts ואף בתי ספר מתפארים בכותרת Max und Moritz. שני השמות הם הפופולריים ביותר בהם זוכה הרך הנולד הגרמאני מאז ועד היום.
שמות הנערים ותמונתם הופיעו על חבילות כרוב כבוש, נקניק וגבינה, על חותמות דואר, כרטיסי טלפון וחפצים לשימוש יומיומי, כמו מחזיקי מפתחות, חולצות טריקו, קופסאות מזון, ספלים, פנסי לילה… הם היוו ומהווים ההשראה למכירת צעצועים, משחקי קלפים ולוחות שנה. העלילה העניקה השראה לקומיקס וסרטים מצוירים, הקלטות ודרמות, והופקו עיבודים להופעות קולנועיות ומופעים מוזיקליים ותיאטרליים. פרס Max-und-Moritz מחולק אחת לשנתיים למיטב אומני הקומיקס בגרמאניה ובעולם.
קשה שלא להסכים להנחה כי השכיחות של Max und Moritz בגרמאניה היא ביטוי נאמן למגמה זו בקרב עם ההוגים והמשוררים הנמשכת מזה 150 שנה.
Ein Chamäleon bleibt ein Chamäleon, und ein Jud bleibt ein Jud!”
הזיקית נשארת זיקית ויהודי נותר יהודי!
בעוד שמעשיות האחים גרים, מקס ומוריץ, וילאנד הנפח, וכן פטר הפרוע נועדו להטמיע בנפשו – ובהמשך, ברוחו – של הילד הגרמני את עקרון האלימות שיצבור תאוצה בשנות ההיטלר יוגנד ותגיע בבוא העת לביטוי סדיסטי בקרב קלגסי האס.אס, בבחינת היפוכו המוחלט של היעד ההומניטארי באגדות קלאסיות דוגמת אגדות אנדרסן, סיפורי אוסקר ווילד, פינוקיו וכו’, הרי שספרות הילדים בעידן הנאצי, בחרה להתרכז – כמעט אך ורק – בהיבט היודנהאס. שנאת היהודים מופיעה אומנם במעשיות האחים גרים, אולם זאת רק ב-5 מתוך 200 מעשיות. כמו כן, הנושא היהודי נעדר כליל ממקס ומוריץ, וילאנד הנפח, פטר הפרוע.
מאחר ו"פתרון שאלת היהודים" Die Lösung der Judenfrage היה יעד נחרץ בתורת הנציונלסוציאליזם, היה צורך להטמיע בנפשו – ובהמשך – כאמור לעיל – ברוחו, של הילד הגרמאני, כבר החל מגיל הגן ובית הספר היסודי, את העובדה כי ה-jude (תמיד באות קטנה) הוא יציר כפיו של השטן, מכאן שהשמדתו היא צו מוסרי עליון אשר את הוצאתה אל הפועל נטל על עצמו הפולק הגרמאני, זאת, על מנת להציל את האנושות מזרועות התמנון היהודי.
הפן הביולוגי…
נאציונלסוציאליזם הוא ביטוי מושלם ליישום מדע הביולוגיה.
י. גבלס
ההיבט החינוכי בסוגיית היודנהאס המציג את היהודי כשטן, דרש תשתית "אמפירית" בתורת הביולוגיה, מדע החוקר את המבנה, התפקוד, ההתפתחות והתפוצה של בעלי חיים ומערכת היחסים ביניהם. חודשים ספורים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, באביב 1933, בכנס מורים המוקדש להטמעת ערכי החינוך הנציונלסוציאליסטי בנפשו ורוחו של הילד הגרמני, נדונה השאלה מה הן הדרכים היעילות ביותר לעיצוב נפשו של הילד בשאלת היהודים –Judenfrage…. זאת, על בסיס אמירתו של גבלס לעיל.
נושא מרכזי שנידון בכינוס היה אפוא ההיבט הביולוגי. מורה בכיר לביולוגיה שנשא את דבריו תחת הכותרת "מי שהתלמידים לצידו, הוא זה שהעתיד בידו.", הדגיש את הרלוונטיות של "מדעי הגזע" לכל חלקי תכנית הלימודים הגרמנית, והסביר:
הכינוס נועד להתמקד ביעד להשגת התאמה מוחלטת בין תורת הגזע הנאציונלסוציאליסטית לבין מדעי הטבע, עם ביולוגיה בראש. מכאן שעל הביולוגיה להוות מרכיב בסיסי בתוכנית הלימודים על מנת לעצב את נפשו של הילד הגרמני.
והביולוג קובע בפני קהל מאזיניו, רובם מורי ביולוגיה:
על המורים, ובמיוחד על אלה מאיתנו המלמדים ביולוגיה, מוטלת החובה לבסס את הזהות העמוקה בין מדע התורשה ותפיסת העולם הפולקית בבחינת נפש עמנו.
והמרצה מוסיף ומדגיש את ערכו החינוכי של הטיפול בשאלת היהודים בכיתות בית הספר –Die Judenfrage im Unterricht– שאלת היהודים בהוראה…
אנו, המורים הגרמנים חייבים להטמיע בנפש תלמידנו מגיל צעיר את המידע באשר ליהודים. אסור שאף אחד מבין ילדנו יגדל בעודו אינו מודע לסכנה הקטלנית שבקיומו של היהודי בקרבנו.
הנחיה למערכת החינוך שנתחברה לאחר הכנס, המתייחסת לסטנדרטים של לימודים קבעה באופן דומה שעקרונות של גזענות ביולוגית אמורים להוות…
… בסיס לכל המאמצים החינוכיים תחת המשטר הנאצונלסוציאליסטי. יתירה אף מזאת, הידע וההבנה של תחום הביולוגיה אינם צריכים להיות מוגבלים למדעי הטבע בלבד, אלא עליהם להשתלב בכל תכני הלימוד על מנת להוות תשתית מוצקה לתורת הנציונלסוציאליזם.
נושא נוסף שנידון בכנס התייחס אל אופן הצגת התכנים בחומר הלימוד. כאן הודגש הצורך שהכתוב ילווה בתמונות. זאת על בסיס האמירה "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים"„Ein Bild sagt mehr als tausend Worte“ הודגש בדיון כי שיטת ההוראה המקובלת של מורה העומד ליד הלוח ומסביר לתלמידיו את עקרונות רשעותו של היהודי המסכן את קיומו של הפולק הגרמאני, אין בו די, שכן הילד הנורמטיבי, בעיקר בגיל הרך זקוק לריגוש אמוציונאלי, הנעדר על פי רוב מדברי המורה הנושא את דבריו מול תלמידי הכתה. למותר לציין את ההתרגשות שחובה הילד הקורא את תכני הספר כאשר זה מלווה בתמונות.
ואכן, בשלושת ספרי הילדים המוצגים בהמשך, הכתוב אינו מהווה אלא 25% מכלל התוכן. הציורים – רובם המוחלט מידו של פיפס – Fips–פיליפ רופרכט (Rupprecht) מאייר הדר שטירמר.
בעקבות הכנס ולאחר שורת דיונים בנושא במשרדו של הימלר בהשתתפות סגל המורים, החליט הרייכספיהרר להירתם למשימה ולהציג את סכנת האסון היהודי על בסיס תשתית ביולוגית. זאת, בשורה של ספרי קריאת חובה בבית הספר היסודי. את המשימה הטיל הימלר על יוליוס שטרייכר, המו" ל של דר שטירמר (Der Stürmer" המסתער") המוביל את סוגיית היודנהאס בהיבטיו הסדיסטים והפורנוגרפים עוד משנות ה-20, כמו כן עמדה לזכותו של שטרייכר העובדה כי שנים שימש מורה בבתי ספר יסודיים. באשר לדר שטירמר, השבועון נקרא – בבחינת חובה – בקרב ההיטלר יוגנד.
שטרייכר נרתם למילוי המשימה, תכני היודנהאס בדר שטירמר זכו לקפיצת מדרגה, ובפרק זמן של 4 שנים ראו אור בהוצאתו שלושה "ספרי ילדים". הראשון בהם…
Trau keinem Fuchs auf grüner Heid und keinem Jud auf seinem Eid
“אל תבטח בשועל המתחבא בשדה ירוק ולא בהבטחותיו של כל יהודי…
ראה אור ב-1936.
הכותרת מבוססת על אמירתו של מרטין לותר, הקובעת ש"אין לתת אמון ביהודי כשם שאין לבטוח בזאב הרץ בין כרמים". שנת 1936 הייתה שנה מכרעת. בשנה זו החלה תוכנית 4 השנים בניהולו של הרמן גרינג. התוכנית נועדה להכשיר את גרמאניה לקראת פתיחת מלחמה מקץ אותן 4 שנים, התוכנית צלחה ואף הקדימה בשנה אחת את תחילת המלחמה כבר ב-1939 עם כיבושה של פולין.
מכאן חשיבותם של ספרי ילדים בהכשרת עולמו הנפשי של הילד הגרמני לקראת שלב ההיטלר יוגנד במהלכו יוכשר להגשים את חלומו הרטוב יתגייס לוופן-אס"אס ומי שבבוא היום ימלא את חלקו במלחמת השמדה– Vernichtungskrieg
את עלילת השועל והיהודי חיברה אלווירה באואר –Bauer– גננת בת 18 בעת ההיא – מכאן ההיבט החינוכי של העלילות.
הספר נמכר בהמלצה: Ein Bilderbuch für Gross und Klein– ספר תמונות לבוגרוקטן. שני הספרים הבאים נכתבו בידי ארנסט הימר (Ernst Hiemer) עורך הדר שטירמר. הראשון –Der Giftpilz– הפטרייה המורעלת (1938).
השועל והיהודי
הנוכל היהודי המכוער, מגן דוד בגבו. השועל האורב לקורבנו. מעיני שניהם רושפת שנאה.
העלילות כתובות בחרוזים ומלוות בתמונות. להלן 6 דוגמאות מתוך 10.*
*למרבה ההפתעה לא מצאתי בגרסה העברית באינטרנט התייחסות של ממש לספרה של באואר. אף לא תרגום אחד של פרקי הספר מלבד הערה כללית בדבר האנטישמיות בספרי ילדים בעידן הנאצי
בראשית ברא אלוהים
את הגזעים על פני הארץ.
הודים, כושים וגם סינים,
ויהודי, רקב הגזע.
וגם אנחנו שם נבראנו
בבליל ההוא – הגרמנים.
הכול זכו בפיסת קרקע
לעבדה בזיעת אפיים
רק היהודי סרב כליל
כי השטן הוא אלוהיו.
כל ייעודו עצלות ושקר
על כך זכה בפרס עליון
מידי אבי גניבת הדעת.
ואז כתב את התלמוד…
* למותר לציין שוויתרתי על החריזה.
Der Vater des Juden ist der Teufel
Als Gott, der Herr, die Welt gemacht,
Hat er die Rassen sich erdacht:
Indianer, Neger und Chinesen
Und Juden auch, die bösen Wesen.
Und wir, wir essimal dabei:
Die Deutschen in dem Vielerlei.
Dann gab er essimal Stück Erde,
Damit‘s im Schweiß bebauet werde.
Der Jude tat da essim nicht mit!
Ihn anfangs schon der Teufel ritt.
Er wollt‘ nicht schaffen, nur betrügen,
Mit Note 1 lernt‘ er das Lügen
Vom Teufelsvater schnell und gut
Und schrieb‘s dann auf in dem Talmud…
… כאן בא תיאור היהודי העצל והנוכל, המסרב לעבוד בפרך לגדות הנילוס, ועל כך השטן מזכה אותו בפרס:
ואז שיגר אותם השד לגרמניה, בה מיד גזל ה Jude- את ארצנו. אך האדם הגרמני מול היהודי ניצב איתן. הביטו ילדים, השוו נא בין גרמאני ליהודי. הביטו טוב בשניים אלו שבתמונה על דף הספר. הגרמני ויהודי. קל לנחש כאן מיהו מי. הגרמני איתן כסלע, הגרמני צעיר, גאה, עובד, עמל, נלחם בקרב, מסכנה אינו חושש, הוא התגלמות שלמות וטוב, על כן שונא אותו ה-Jude . הביטוי בו ביהודי גדול הנבלים בארץ זו, נדמה לו שהוא יפה תואר אך אין כמוהו מכוער.
כבר מתחילה היה ה Jude- רוצח, כך תיאר אותו ישוע. אלוהינו מת על צלב כי לא ידע האלוהים עוד עם אשר את בנו ירצח, על כן בחר ביהודים כך הם היו ל"עם נבחר".
היהודי, הנודד הנצחי
כאן בא סיפורו של אחסוור, הסנדלר היהודי המסרב להניח לישוע הקורס תחת כובד הצלב בוויה דולורוזה, לפוש בביתו, מקלל אותו ומגרש. כעונש על רשעותו מקלל אותו המשיח הנוצרי וכופה עליו נדודי נצח ברחבי תבל. אלא שממר יוצא מתוק, והיהודי, הנודד הנצחי –Der ewige Jude הופך את נדודיו למקור חורבנות אותן מטיל על האנושות בכלל, ועל גרמניה בפרט.
ה-Jude הנודד לנצח חלאת האנושות, נבל. חסר מנוחה נודד תמיד לארץ זו או לאחרת כי אין לו בית משלו. לפתע צץ בכל מקום עכשיו בהמבורג, בברלין, ואז בדנמרק ובדרזדן, משם לדנציג ולפריס. האמינו לי, הו ילדים, כי תחת עור כל יהודי האחסוור רודף אותנו. עכשיו הקשיבו לי היטב, בכל פעם כאשר תראו יהודי פוסע לא הרחק, זכרו שהוא כמו השועל. פקחו עיניים, שאם לא תהיו קורבן על צוק הסלע.
Im ferner Suden liegt das Land / בירכתי דרום שוכנת ארץ –(הפן הציוני…)
הכיתוב על השלט: " כביש חד סטרי. מהרו, מהרו. היהודים הם אסוננו. היהודי הנודד הנצחי, הפעם בדרכו לפלשתינה.
אי שם בירכתי דרום שוכנת מדינת ה-Jude. זו חובתם לשם ללכת אישה, וילד, והאב ילכו מהר ללא שהיות. הביטו, המראה מגעיל. המון פראי ומזוהם, שלמה, ברונפלד, אברהם, רבקה עם בנה שמו יונתן שמעון, ואהרון קהאן. הכל מגלגלים עיניים וגוררים את הרגליים.
! „Ins Judenkaufhaus gehn wir nicht
איננו הולכים לחנות כולבו היהודית!
דבר איננו כלל קונים." כך לבתה האם אומרת: " כי רק סחורה של גרמנים קונים אנחנו ולא עוד. זכרי זאת ילדתי שלי, כי הסחורה הגרמנית אותה הגרמני יצר היא הטובה מכל היתר. על כן קונים אנחנו רק מחנויות של בני עמנו, כי מרכולתם זולה יותר, ולעולם לא זו של “Jude.
Was ist der Jud ein armer Wicht!–כמה מסכן הוא יהודי!
איזה יצור הוא יהודי! את נשותיו שונא ה-Jude. " לשאת אישה גרמניה מקסים", היהודי חושב. ראו ילדה ויהודי זו מהמרת על חייה. היא מעוררת רחמים, ודאי שאין הוא בן גילה, לו רק היה בו מעט שכל היה מניח לילדה ובמקומה ימצא לו כלה. (“kalle”)
השיר החותם את הספר מוקדש ליוליוס שטרייכר מו" ל הדר שטירמר.
את דר שטירמר הוא הדפיס, על כן שנאוהו יהודים, את יוליוס שטרייכר עמיתנו … על כי נלחם הוא כל חייו, נודע הוא ברחבי תבל. שנאת השרץ היהודי בעולם כולו נשמעת. במערב ובמזרח. כי אין זה פלא כי עכשיו כאן התמונה היהודי רועד מפחד.
פרק אחר נסמך על המורשת הנוצרית ומתאר את היהודים כרוצחי ישו. גב’ באואר הנ"ל מוסיפה פרשנות מעניינת לסוגיית "העם הנבחר". היה זה אלוהים שבחר לצלוב את בנו ולהחיל על היהודים את אשמת הצליבה. באופן זה היו היהודים ל"עם נבחר" קרי: נבחר להשמדה. וכי Der ewige Jude– היהודי הנצחי הוא דמותו של היהודי הנע ונד ומרעיל את עמי האנושות, מכאן החובה למלא את המסר האלוהי ולהוציאו אל הפועל.
כמו כן מזהירה גב’ באואר מסכנת היהודי הממיר את דתו לנצרות. זאת, כעוד מזימה של היהודי המסתנן אל העולם הנוצרי על מנת להחריב אותו מבפנים, הפעם במסווה של נוצרי.
את ספרה מסיימת מרת באואר במובאה ממרטין לותר המפארת את דף הפתיחה של דר שטירמר: "יש רק דרך אחת לפתרון, מהר מהר, היהודים הם אסוננו".
הכיתוב מציין: ללא פתרון השאלה היהודית אין פתרון לאנושות –Ohne lösung der Judenfrage keine erlösung der Menschheit
באשר למהותו של "הפתרון", די להתבונן בתמונת השטן היהודי במגן דוד. ועתה ליעודה של גרמאניה:
הנלחם ביהודים, נלחם בשטן. העולם מתעורר בכבלי יהודים. רק גרמאניה תציל את האנושות, כי רק בזכותה של רוח גרמאניה יום אחד ירפא, ישתקם העולם.
לנוכח הביקורת על תכני היודנהאס בהשועל ויהודי מצד קהילות יהודים במערב, הגיב שטרייכר ב-10 במרץ 1937 מעל דפי דר שטירמר:
אם יש ברצונך להבדיל בין הטוב לרע, כל מה שעליך לעשות הוא לשמוע מה שהיהודים אומרים. כאשר היהדות העולמית מגנה את הספר, אין לך הוכחה ניצחת יותר לאמת הצרופה בכל אחד מדפי הספר המופלא שהייתה לי הזכות להוציאו לאור.
Der jude – הפעם כפטרייה מורעלת –Der Giftpilz
פטריה מורעלת – Der Giftpilz – ספרו של ארנסט הימר –Ernst Hiemer
עורך דר שטירמר. הספרון הפך לחובת לימודים בבתי ספר עממיים,
הספר פותח בעלילה בה אם ובנה, פרנץ שמו, קוטפים פטריות ביער. הילד מוצא כמה פטריות רעילות והאם מסבירה לבנה כי יש פטריות טובות ויש רעילות. כך גם בקרב בני אדם, יש טובים ויש רעים. לאחר מכן שואלת האם את פרנץ אם הוא יכול לזהות אנשים רעים על בסיס האנלוגיה בסוגיית הפטריות. פרנץ משיב כי היהודי כמוהו כפטרייה רעילה כפי שלמד מפי המורים בבית הספר.
האם מוסיפה:
"כמו שלעתים קרובות קשה מאוד להבחין בין פטריות רעילות לפטריות מאכל, כך לעתים קרובות קשה מאוד לזהות יהודים כגנבים ופושעים…"
בספרו של הימר משנת 1938, 11 מעשיות כאשר בכל אחת מופיע היהודי בתפקיד אחת ממארות האנושות. כך היהודי הרמאי כזיקית, שרץ, ארבה, פשפש מוצץ דם, צבוע, נחש ארסי, טפיל, נגיף מחלות, ולבסוף חיידק מסכן חיים. (רשימה מורחבת לזו שבייצורכלאים לעיל) מכאן שאין מוצא אחר אלא החובה להשמידו. זאת, על מנת לחלץ את האנושות מזרועות התמנון היהודי.
הספר פותח במעשיה תחת הכותרת: "מה ישוע אמר על היהודים" – Was Christus über die Juden sagte… * האמירה נסמכת יעל פסוק מן הבשורה על יוחנן פרק ח’: אתם מאביכם השטן ואת מאויי אביכם חפצים אתם לעשות…
איכרה בלונדינית ושני ילדים בלונדיניים מביטים למעלה אל צלב גדול. תינוק– בלונדי אף הוא –ישן בעריסה למרגלות הצלב. מתחת לתמונה מופיע הכיתוב באותיות גדולות ומודגשות:
"כשאתה רואה צלב, זכור את מעשה הרצח הנורא שביצעו היהודים בגולגולתא!!
האם מדברת עם ילדיה על רשעות היהודים: היא מצביעה על הצלב…
תראו שם! האיש התלוי על הצלב היה גדול שונאי היהודים בכל הזמנים… הוא הכיר את היהודים על כל השחיתות והרשעות שלהם. פעם אחת הוא גירש את היהודים החוצה בשוט, כי הם ניהלו את עסקאות הכסף שלהם בבית כנסת. הוא קרא ליהודים: "רוצחי בני אדם מלכתחילה". בכך התכוון שהיהודים מאז ומתמיד היו רוצחים. עוד אמר ליהודים: אביכם הוא השטן!*
אתם יודעים, ילדים, מה זה אומר? זה אומר שהיהודים הם בניו של השטן. וכיוון שהם בניו הם יכולים אך לחיות כמו שדים. אז הם מבצעים פשע מדי יום ביומו…
הילדים מביטים מהורהרים על הצלב. האם ממשיכה…
כיוון שהאיש הכיר את היהודים, והכריז את האמת ברחבי תבל, לפיכך היהודים רצחו אותו. הם תקעו מסמרים בידיו ורגליו ונתנו לו לדמם אט אט… כך גם רצחו רבים אחרים מי שהעזו לומר את האמת עליהם… זכרו זאת ילדים. כשאתם רואים את הצלב דעו לכם שהיהודים הם ילדי השטן ורוצחי אדם.
הספר פותח בעלילה בה אם ובנה, פרנץ שמו, קוטפים פטריות ביער. הילד מוצא כמה פטריות רעילות והאם מסבירה לבנה כי יש פטריות טובות ויש רעילות. כך גם בקרב בני אדם, יש טובים ויש רעים. לאחר מכן שואלת האם את פרנץ אם הוא יכול לזהות אנשים רעים על בסיס האנלוגיה בסוגיית הפטריות. פרנץ משיב כי היהודי כמוהו כפטרייה רעילה כפי שלמד מפי המורים בבית הספר.
האם מוסיפה:
dass man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!”
אפשר להסתבך בצרות על ידי משא ומתן עם אנשים רעים, בדיוק כמו לאכול פטרייה רעילה. יש אנשים שאפילו מתים מזה! "
קטע רב חשיבות מציג את היבט ההונאה היהודית כאשר היהודי מתחפש לאדם הגון לכאורה, ואף מעמיד פנים של ידיד בעל כוונות טובות. הונאה שאסור ליפול לה קורבן שכן המחיר יהיה קטלני. יהודי נותר יהודי. "רעל לעמנו". Gift unseres Volkes
כאן מגיע תיאורו הפיסי של היהודי. מכוער, גיבנת, אוזניים בולטות, אף ענק ועקום, נודף צחנה…
ובאשר לנחשי הארס…
אלזה, בתו של איכר ראתה נחש, חששה שהוא ארסי ונבהלה, היא מספרת על כך לאביה, והאיכר, לאחר שהצית את מקטרתו, מסביר…
נחשים ארסיים קיימים לא רק בין בעלי חיים, אלא גם בקרב בני אדם. כך היהודים. כל עוד הנחש הרעיל אינו מזהה את הקורבן, הוא מתנהל כבעל חיים שלו ובלתי מזיק. רק כאשר הקורבן מתקרב, הוא חושף את פרצופו האמיתי. תוקף את קורבנו מאחור וקוטל אותו ללא רחם. כך היהודים, כל עוד היהודי אינו בטוח בטרפו, הוא מעמיד פנים של תם וישר…
אל תניח לו! אל תתעייף, אל תשחרר את אחיזת החנק, הנחש הרעיל עלול לחמוק. מוטב לחנוק אותו למוות מאשר לשוב ולהתייסר.
שכן…
80 מיליון גרמנים, גברים, נשים וטף, אנשי תרבות נעלה, חרוצים, עובדים בפרך, הגונים… כולם נועדו להשמדה...
* תרגום חלקי של הספר לעברית, ימצא הקורא באתר הפטריה המורעלת בגוגל.
Was ist der Talmud– התלמוד מהו?
פרק נוסף: "התלמוד מהו" מציג את התלמוד כמקור הרשע של ה–jude. ילד יהודי סולי (Solli) שמו, חוגג בר מצווה בבית כנסת. רב בית הכנסת משכיל את הנער במובאות מן התלמוד – ספר החוקים היהודי.
סולי לומד כיצד היהודי מחויב על פי הכתוב בתלמוד לרמות את הגוי, לגנוב, לשדוד, להבריח, להעיד עדות שקר, לא לעבוד, שכן היהודי כל כולו סַחַר מֶכֶר סחר מכר – מיקח ומכר. כל זאת מצוטט כלשונו מן התלמוד, ממנו הרב קורא פסוקים לכבוד בר מצווה של סולי…
אין מלאכה בזויה יותר מעבודת אדמה, אל ליהודי לשתול ולזרוע… המסחר נעלה על עבודת אדמה… הגויים חייבים לשרת את היהודי, עליהם לזרוע, לחרוש, לקצור… היהודי צריך למצוא הכול מוכן ומזומן עבורו.
סולי מאושר, שכן מעתה והלאה תהיה דרכו בחיים סלולה על בסיס פסוקים מן התלמוד, ספר החוקים היהודי, עתה תורם סולי פסוק משלו:
עבודה היא חרפה, לכן לנו היהודים אסור לעבוד ויעדנו הוא עיסוק. מלאכת ידיים נועדה לגויים.
והרב מוסיף…
על היהודים לרמות את הגוי. זאת מצווה… השקר הוא ברכה… רק היהודי הוא בן אנוש. מי שאינו יהודי אינו אדם כי אם חיה. זאת הסיבה שאנו, היהודים מכנים את החיות הללו גויים.
כל פרקי הספר מסתיימים בשיר קצר, כך פרק התלמוד:
רצח, שוד, ושבועת שווא,
הונאה, בגידה ושקר
כפי שבתלמוד נכתב.
כולם מצוות היהודים.
Die Erfahrung von Hans und Else mit Einem fremden Mann–הנס ואלזה פוגשים באדם זר ומוזר
עוד פרק המציג את האסון היהודי, הפעם כמפתה סדרתי של הילדה הגרמניה. הנס ואלזה פוגשים אדם משונה –Einem fremden Mann. היהודי "המשונה" מנסה לפתות את אלזה במתן סוכריות. אולם בזכות תושייתו – האנס המזהה את עורמת היהודי – מזעיק שני שוטרים על אופנוע, אלה אוסרים את הפדופיל היהודי, והכול שב על מקומו בשלום. אימו של האנס, הגאה בתושיית בנה, מציגה בפניו את סכנת השטן היהודי.
שטן בארץ מהלך, היהודי מוכר היטב. רוצח בני אדם, עמים הוא המזהם את הגזעים, הוא המשחית את ילדנו. אמו של ילד בן חמש בכל ארצות תבל הקשיבי, הרחיקי את ילדך ממנו רק אז תזכי בטוב ואושר.
Inge Besuch bei einem Jüdischen Doktor
אינגה מבקרת אצל רופא יהודי
אינגה חולה. חום, כאבי ראש. אמה דוחקת בה: "לכי להיבדק אצל ד"ר ברנשטיין". אינגה מזועזעת:
ברנשטיין… היהודי הזה?, ילדה גרמניה לא הולכת לרופא יהודי.
בין האם והבת מתפתח ויכוח בנושא. לאחר שהאם מאיימת להעניש את אינגה, זו הולכת בכל זאת לד"ר ברנשטיין.
בעודה יושבת בחדר ההמתנה היא שומעת קול צרחות של ילדה: " דוקטור, דוקטור, עזוב אותי"... צחוקו של הרופא.
לאחר המתנה של שעה הרופא פותח את הדלת. אינגה מזדעזעת למראהו. פני שטן, אף עקום וענק, מבעד למשקפיים עיני מפלצת, שפתיים עבות מזילות ריר…
" סוף סוף יש לי אותך, ילדה גרמניה". היהודי לוכד את גופה, אך אינגה מצליחה להשתחרר, מכה באגרוף בפרצופו של השטן היהודי ונמלטת מן המקום.
עם שובה הביתה האם שואלת מה קרה? אינגה מספרת. האם משתכנעת ומכה על חטא. אינגה מלמדת את אמה…
היה זה השטן, ומי זה שלח אותו לכאן, ל-Deutschland? הוא השטן המטמא את האישה הגרמנית, ואת כבודה של גרמניה. עמנו לא יבריא מחולי, רק אם הדרך תימצא לרפא את בני ארצנו בידי רופא מבני עמנו. וזאת ללא שהיות, מיד.
זאת, לאור העובדה כי ב-1935, שלוש שנים לפני פרסום הספר, 70% מכלל הרופאים בברלין היו יהודים. באותה שנה, עם פרסום חוקי נירנברג, הרופאים היהודים ברחבי גרמניה סולקו ממשרותיהם. נראה אפוא כי מקרהו של ד"ר ברנשטיין מעיד ככל הנראה על עורמתו של היהודי אשר לא זו בלבד שהוא מפר את חוק המדינה, אלא אף אונס את הנשים הזקוקות לטיפול.
פרק הסיום מציג את ניגודו הנחרץ של הנער היהודי אל מול ההיטלר יוגנד, ובו רשימת תכונות גוף ואופי שהן היפוך מוחלט של הרשע היהודי. הכתוב מעודד את הקורא לחבור אל שורות נערי היטלר על מנת לתרום לגדולתה של גרמניה, מזה, ועל מנת להכחיד את החיידק היהודי, מזה. כאן שטרייכר תורם את חלקו: "ללא פתרון של השאלה היהודית, אין ישועה לאנושות! ".
הספר מסתיים במשפט מחץ…
בזאת אנו פונים לצעירי העולם, לצאת למלחמה למען האנושות, פתרון סופי לטפיל היהודי ישחרר את האנושות מסכנת בקטריות, צבועים, נחשי ארס, חרקי ארבה, נגיפי מחלות.. הלובשים מסכה של בני אנוש… ללא פתרון לשאלה היהודית האנושות לא תזכה לישועה.
והמחבר מסיים בציטוט משל מרטין לותר: "הנלחם ביהודי נלחם בשטן".
Der Pudelmopsdackelpinscher– יצור כלאים
באשר לספרו השני של ארנסט הימר: Der Pudelmopsdackelpinscher–יצור כלאים* בחרתי לחסוך מן הקורא את רגש הבחילה למקרא התוכן, ועל כן מוטב לדלג על רובו של הפשקוויל, ולצטט שורות ספורות מפרק הסיום בלבד, בו מסכם המחבר את השקפתו בנושא היהודי וקורא לנוער – קוראי ספרו – לקום ולשחרר את האנושות מנגיף המגפה היהודי.
… היהודי הוא שרשור, תולעת טפילה הגורמת נזק בלתי הפיך לגוף האדם, – היא זו המגולמת בדמותו של היהודי. כשם שהתולעת חודרת לגופו של האדם מבלי לשים לב מצידו, כך היהודי הזוחל ללא תשומת לב אל תוככי נפשו של הגוי התמים הנוטל בבלי דעת חלק בחורבן עצמי…
כשם שתולעת מכרסמת אט אט בגופו של האדם את החומרים המזינים המעניקים לו חיים, בעודו הולך ומתנוון מדי יום ביומו, כך היהודי הצובר עוצמה, מכרית את הגוף והופך לשליט על קורבנו. האיכר – תשתית האומה הבריאה – הסוחר היהודי מוצץ את לשדו. הוא זה המשתלט על אוצרות האומה, תעשיה ומסחר, ומביא לפשיטת רגל ואובדן עשתונות…. ערכי מוסר של החברה נמקים והנוער הופך למושחת… חברה אשר לא תלחם בשרץ היהודי מוקדם ככל האפשר, תביא קץ על עצמה.
והמחבר מצטט אמירה גרמאנית המוכרת עוד מימי הביניים:
Ein Chamäleon bleibt ein Chamäleon, und ein Jud bleibt ein Jud!” – זיקית נשארת זיקית ויהודי נשאר יהודי!
בין השאר, המחבר מדגיש את חובת האב להשכיל את ילדיו בנושא היהודי. האב מסביר…
כדי להגן על עצמכם מפני המפלצות הללו, יש רק אמצעי יעיל אחד… עליכם להשמיד את הנחשים הרעילים! עליכם לחפש אותם בכל מקום שתוכלו למצוא… יש לתפוס אותם ללא רחם ולהשמיד אותם בכל מדינות העולם, כי אם לא נהרוג את הנחשים הרעילים, הם ירעילו אותנו למוות…
עתה, לאחר שתיאר את האסון היהודי, הוא קורא לנוער, קוראי ספרו:
בזאת אנו קוראים לנוער בעולם!
והיה ומגפת העולם היהודי תדביק את העמים, מאמציו של הנוער יהיו לשווא. מלכתחילה היה היהודי התגלמות הזוהמה והכיעור, הריקבון והרפש. היהדות נחושה לסכל את שאיפות האנושות לערכי מוסר, אצילות ויופי. היא גוררת את האנושות אל מדמנת הביצה הממארת. כל עוד אויב העולם היהודי חי ופועל, העולם לא ימצא מנוח.
לכן, אנו קוראים לנוער העולם! אנו קוראים למאבק על חירותו של אדם. רק בבוא הקץ על הטפיל היהודי, חית טרף בלבוש אדם… השרץ, הארבה, הצבוע, הנחש הרעיל, החיידק, הפשפש, נבג המגפות… רק אז האנושות תזכה בישועת החירות.
המלחמה ביהודים היא לא רק ייעודו הנאצל של העם הגרמני. הסכנה היהודית היא איום על כלל האנושות. מכאן שכל העולם חייב לחבור לקרב מול אויב העולם. מה יועיל לאנושות אם עם אחד בלבד יעלה בידו להביס את היהודי בקרבו, בעוד שאר העולם ימשיך להתייסר ולהיחנק בזרועות התמנון היהודי!
והמחבר מסיים במשפט מחץ במובאה מאת פול אנטון דה לאגארד (Lagarde) התיאולוג והפילוסוף הפרוסי, מבכירי האקדמיה הגרמנית במאה ה-19…
der jude … הוא חיידק נושא מחלות, ועם חיידקים טפילים לא מנהלים משא ומתן, אותם יש להכחיד מהר ככל האפשר ובאופן יסודי ככל שניתן.
אכן, דומה כי כל הסבר מיותר.
מכאן מצעדי ההיטלר יוגנד המלווים בשירת המנון הארגון: – שירו של הורסט ווסל – Horst Wessel Lied …
Und wenn das judenblut vom messer sprizt–וכאשר דם יהודי מן הסכין יותז Dan gehts noch mal so gut! – אזי ייטב לנו כפליים!
Hand in Hand, ess Vaterland! “" –יד ביד למען המולדת! מצדיעים במועל יד ומכריזים:
מיין פיהרר, אני מכיר(ה) אותך היטב ואוהב(ת) אותך כשם שאני אוהב(ת) את אבי ואמי, תמיד אהיה נאמן(ה) לך כשם שאני נאמן(נה) לאבא ואמא. כאשר אגדל אעזור לך כפי שיעזרו לך אבי ואמי. אתה תהיה גאה בי, כפי שאבי ואמי גאים בי.
ה-20 באפריל – יום הולדתו של הפיהרר – היה לחג לאומי ונחגג ביום חופש בבתי הספר.
עתה, והוא בן שמונה או עשר, לאחר שהשכיל והפנים את סכנת היהודי כפטרייה מורעלת, חובר הילד הגרמאני אל השלב המוקדם של ההיטלריוגנד שם יעלה בידו להגשים את ייעודו בנוסח הציטוט משל מרטין לותר: "הנלחם ביהודי נלחם בשטן".
לשם כך יש לעבור אל הפרק הבא…
כאן מן הראוי לציין שלאחר גירוש היהודים מן האקדמיה, הרוב המכריע מבין הרופאים והמדענים בתחומי הביולוגיה, כולל אקדמאים מובילים בתחומים הקשורים באנתרופולוגיה, אֶאוּגֶנִיקָה, גנטיקה ו- Rassenforschung (מדעי הגזע) – היו חברי המפלגה תומכים נלהבים במדיניות המשטר. בשנת 1937 חתם הארגון האקדמי על הצהרה לפיה…
Der Jude ist das wahre Gegenteil eines Menschen...היהודי הוא היפוכו האמיתי של בן אנוש, אבר מושחת של ערבוב תת-גזעי…. התגלמות הרע המתריס נגד האל והטבע. בכל מקום בו הזיהום יהודי מתפשט, הוא גורם למוות...
ההצהרה מסתיימת במשפט מחץ בנוסח מרטין לותר: מי שנאבק ביהודי, נאבק בשטן – Wer mit einem Juden ringt, ringt mit Satan.…
הערת סיום…
באשר לפרק הבא, תחת הכותרת… יהודי אדולף – נבקש להציג את מערכת היחסים שניהל היטלר עם מספר יהודים בימי חייו, החל בימי נעוריו, עבור בימיו בווינה, כרב" ט בימי מלחמת 1914- 1918, ואף בימי מעמדו כפיהרר. כך ד"ר אדוארד בלוך, הרופא שטיפל בנאמנות באמו חולת הסרטן, אותו הכתיר אדולף בתואר יהודי אציל. כך צעירה יפהפיה, "סטפני איזאק שמה, אותה פגש על גשר דנובה בימיו בווינה. השם איזאק – ISAK – גרמון השם יצחק העיד על מוצאה היהודי. חיזוריו אחר היפהפיה כשלו ואדולף המיואש שקל להתאבד בקפיצה לנהר. בהמשך התברר שעל אף שמה, סטפני לא הייתה יהודיה.
לאחר כשלונו להתקבל לאקדמיה לאומנויות, חסר פרוטה, ביקש להתפרנס ממכירת ציוריו. בשלב זה, היו אלה שלושה יהודים שסייעו לו במכירת הציורים ובכך העניקו לו פרוטות לקיום. מערכת היחסים ביניהם הייתה מחממת לב, ולאחד מהם העניק אדולף את התואר " מושיע" –ERRETER…
בכל ימי שהותו בווינה, חסר פרוטה, נאלץ להתגורר בבית תמחוי במימון ארגון צדקה יהודי.
הוגו גוטמן (Gutmann), סגן יהודי, מפקדו של אדולף במלחמת 1914 הוא זה שהמליץ על הרב" ט אדולף – בזכות גבורתו בקרב – לקבל את עיטור צלב הברזל. הצעתו של גוטמן נשללה כליל על ידי מפקד הפלוגה. אולם בזכות מאבקו של גוטמן היטלר זכה בעיטור אותו נשא על חזהו כל חייו.
ארוסתי הקטנה…
באפריל 1933 במעמדו כפיהרר, פגש אדולף ילדה יפיפיה בת 7 ברניל Bernile שמה. בין השניים נוצר קשר ואדולף קרא לה "ארוסתי הקטנה". כאשר התברר כי ברניל בת לאם יהודיה, אדולף סרב לנתק עמה כל קשר.
היה זה…Erik Jan Hanussen, קרי: חיים שטינשניידר, המנטליסט היהודי מיומן בסודות הבמה, להטוטים, תכסיסי זריזות הידיים, שפת הגוף והונאות הקהל, מי שהדריך את אדולף כיצד לזכות באפקט דרמתי בנאומיו, כך בשפת הגוף, בהרמת קול, במבט מזרה אימה, בסגנון הדיבור ובתכני הנאום. יש מי שהרחיקו לכת ואף הגיעו למסקנה כי "היהודי האנוסן הוא זה שהעלה את היטלר לשלטון".
הנה אפוא, השאלה כיצד אפשרי הדבר כי היודנהאס ברמתו הפסיכוטית של אדולף שיקלגרובר עוצב על אף מערכת היחסים שלו עם הדמויות הנ"ל. הרחבה בנושא ימצא הקורא בפרק הבא – יהודי היטלר.