הפרקים שלפניכם מבקשים לבחון את מה שאריה סתיו מכנה “המקרה הגרמאני”. מחקר המתחקה אחר שורשי שנאת היהודים בגרמאניה, לא רק כתופעה פוליטית של המאה ה-20, אלא כתהליך עמוק ורב-שכבתי שנבנה לאורך דורות.
פתח דבר – תומאס לייק מול פרידריך יקלן
בפרק הפתיחה מוצגת נקודת המוצא של המחקר: ההבחנה בין פשע סדיסטי של יחיד לבין מצב שבו מנגנוני מדינה, צבא וחברה מעניקים לרצח המוני צידוק, מעמד ויעילות ארגונית. מתוך ההשוואה הזו נפתחת השאלה המרכזית של הפרק: כיצד ניתן להבין את החריגה של המקרה הגרמאני ממושגי הפשע, המוסר וההיגיון ההיסטורי הרגילים.
פרק זה בוחן את הדיסוננס הקוגניטיבי כאחד המפתחות להבנת עולמה הרעיוני של גרמניה הנאצית. דרך שורה של דוגמאות היסטוריות, תיאולוגיות ותרבותיות, הפרק מציג כיצד עובדות ברורות נדחקו או עוותו כדי להתאים לתפיסת עולם גזענית ומיתולוגית. במרכזו עומדת השאלה כיצד חברה מודרנית ומשכילה הצליחה להצדיק תפיסת עולם גזענית ורצחנית.
פרק זה עוסק במקומו של פולחן המוות בתרבות הגרמאנית ובשיאו בתקופת הרייך השלישי. הוא עוקב אחר סמלים, מיתוסים, מסורות צבאיות ודימויי גולגולת מוות, ומראה כיצד הפכו מסימני מורשת וזהות לביטוי של אידיאולוגיית השמדה. הפרק מציב את המוות לא רק כתוצאה של המלחמה, אלא כיסוד רעיוני, אסתטי ומוסרי שהוטמע במבנה הכוח הנאצי.
פרק זה בוחן את שורשי שנאת היהודים במסורות עממיות, דתיות ותרבותיות. הוא מתמקד בדמות היהודי הנצחי, במחזות הייסורים, בציד המכשפות ובליל ולפורגיס, ומראה כיצד עלילות, סמלים ופולקלור עיצבו תודעה עממית עוינת ליהודים. הפרק מדגים כיצד יסודות שנראו לכאורה דתיים או פולקלוריסטיים שימשו תשתית לדמוניזציה מתמשכת.
פרק זה בוחן את מרטין לותר כאחד השורשים הרעיוניים של הנאציזם, וקורא את משנתו דרך פריזמה של מאניה-דפרסיה. הוא מציג את הפרדוקס שבאישיותו: מן ההערצה ליהדות בתקופת תרגום התנ״ך ועד היודנהאס שהוריש לפולק הגרמני. דרך פולחן האמונה, המלחמה והציות, שנאת התבונה והדמוניזציה של היהודי כשטן, הפרק מראה כיצד לותר סייע לעצב תשתית “מוסרית” שבה יכלה גרמניה הנאצית להצדיק אלימות, רדיפה והשמדה.
פרק זה בוחן את הפן הרוחני והפילוסופי של ה-JUDENHASS הגרמני, מקאנט, פיכטה והגל ועד היידיגר ורוזנברג. דרך מובאות מן ההגות הגרמנית הוא מציג כיצד מושגים של מוסר, חירות, לאום וגזע שימשו בסיס לעיצוב השקפת העולם הנאצית. במרכזו עומדת השאלה כיצד שפת הפילוסופיה והתרבות הגבוהה נעשתה חלק מן ההצדקה הרעיונית לרדיפה, לאלימות ולהשמדה.
פרק זה בוחן את שלב השיא של היודנהאס מאסכולת העלאדם הנאצית, שבו עברו הדימויים והטענות מן המרחב התיאולוגי והפילוסופי אל מנגנון תעמולה מדינתי. דרך נאומים, שיחות, חוברות תעמולה, פרסומי דר שטירמר ודברי היטלר, גבלס, אקארט וליי, הפרק מציג כיצד היהודי הוצג כטפיל, מחלה ואויב האנושות. במרכזו עומד המעבר מן התיאוריה אל הפרקטיקה: משפה של שנאה והפחדה אל הצדקת הרדיפה, מלחמת ההשמדה והפתרון הסופי.
אריה סתיו - ניצול שואה יליד אוקראינה - הוא מתרגם ועורך. טראומת השואה הצרופה בנפשו, מי ששרד את גיהנום גטאות רובנו וורשה, הביאה אותו בימים אלו, בגילו המופלג (87) להתמודד עם מחקר היסטורי של המקרה הגרמאני בניסיון לומר משהו שייתכן וחוקרי השואה העדיפו לדלג עליו, שלא להאשים את כלל העם הגרמאני בפשעי היטלר וחבר מרעיו. זאת, בנוסח אמירתו של פרידריך מיינקה (Meinecke) מבכירי ההיסטוריונים של גרמאניה שלאחר המלחמה, לפיו: "קורבנו האולטימטיבי של היטלר היה העם הגרמאני...".
